מגילות סנטה מיקה'לה

הללויה, עשיתי ניקיון פסח.

טוב, לא באמת פסח. הלוואי והיה עכשיו אביב, חם מוות. האמת היא שהיום דווקא היה יום נעים, אז מה אני מתלוננת? אבל החלק הכי חשוב ומשמח הוא שהבית שלי סוף סוף נקי ומסודר.

לא, לא כל דבר במקומו, לא הכל בדיוק כמו שהוא צריך להיות. עדיין לא. אבל שככה יהיה לי טוב, אפשר לאכול מהרצפה אם רק רוצים. אבל דיר באלאק, הרגע ניקיתי! שלא תעיזו לשים לי אוכל ולכלוך על הרצפה, אתם שומעים?

והחדר מסודר, טרילילי.

רק צריך למכור את הארונות שבאו עם הדירה (שאלתי את הבעלים, הם לא רוצים לשמור את זה. אמרו שאני יכולה לזרוק) ולקנות תחתיהם מדפים מודולרים יפים שיאפשרו לנו לבנות ארון שיהיה לנו נוח לצרכים שלנו. נכון לעכשיו, הבגדים של קודי מסודרים, הבגדים של סנטי מסודרים, והבגדים שלי, ישמור האלוהים. מצד שני, הגיע הזמן בכלל להחליף לי מלתחה. אצלכם כבר העשירי לחודש, נכון? גם אצלנו תיכף. ואני לא יכולה שלא לחשוב שלכבוד יום ההולדת של דימה (נו, החבר הראשון) אני פתאום גרסה קצת משודרגת-קצת דהויה של הבחורה שהוא הכיר והתאהב בה אי אז, לפני כמעט עשרים שנה.

דאמיט, אנשים, עשרים שנה!

אז למה גרסה דהויה ומשודרגת? או, אז ככה:

השיער שלי חזר לצבע הטבעי שלו פתאום. לא סגורה על איך זה קרה, אבל למרות שאני צובעת - כי יה בה יה, כמה שיער לבן שישי לי - איכשהו הצבע שנוצר זהה לצבע המקורי. ואיך אני יודעת את זה? כי העיניים והשיער שלי בדיוק באותו הגוון, וכשהייתי בכיתה ו' ככה, איזו מורה מקסימה העירה לי שיו, איזה קטע, העיניים והשיער שלך בדיוק באותו הגוון! כמובן, מדי עפם העיניים שלי צהבהבות או כתומות, אבל כשהן לא, אז הן באותו החום שהשיער שלי כרגע.

נגוף שלי חזר כמעט לגמרי למידותיו הישנות. כבר שנים, שנים! שהוא לא שם. משקל יו-יו ובובה מתנפחת הם משהו שהתרגלתי אליו. והנה, לא עוד. לפני כמה חודשים, סיפרתי לכם, אולי אתם זוכרים, עברתי לשתיית מים. מיידית הגוף שלי השיל ממשקלו והתחיל להתכווץ, ואני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל זה מרגיש שונה. זו לא דיאטה. בשום צורה זו לא דיאטה. אני פשוט שותה המון מים. ואוכלת הרבה פירות וירקות. ואפילו אורז מלא התחלנו לאכול, האפרוח ואנוכי. ואל תבינו לא נכון, אני נהנית מהגלידה שלי פה ושם כשבא לי, ושותה לאטה אחד ביום לפחות. אבל הכל נינוח. וזה מאוד משמח לראות כמה רזיתי לי - אפילו שבקילוגרמים זה לא מספר גדול. ראבאק, גם בפאונדים זה מספר די זניח. אולי שבעה. שזה מה, שלושה וחצי קילו?

אבל תקשיבו, רואים את עצמות הבריח שלי. אני באמת לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שראיתי אותן. אולי כשזרועותיו של דימה עוד עטפו אותי. לכו תדעו. סתם אני נוסטלגית, אני מאוד מבסוטה מהזרועות של סנטי שעוטפות אותי והכל, אבל החלק הנוסטלגי, זה שקשה לו להרפות ולקבל את הגיל והשנים שנוקפות אולי, זוכר את התיכוניסטית הזכה שהייתי. מצד שני, לדימה היה חזה מושלם להתנחם בו ורגליים מהממות ומושלמות. מצד שלישי, החזה עדיין בסדר גמור - במיוחד לאור ההתעללות שהוא עבר מצדי (ראבאק, מי מניקה את הבן שלה רק מצד אחד ולעזאזל הכל, הבן שלי מעדיף את צד שמאל?), והרגליים כמעט כמעט שם. עוד יש טיפ טיפה ירכיים (זוכרת, בדיוק לפני עשרים שנה, בדירה של סבתא, תנוח על משכבה בשלום, עם איזה מעריב לנוער. יושבת ועושה תרגילים הרמת רגל, כאלה:

וזוכרת איך חשבתי לעצמי, הנה, ככה יהיו לי רגליים וירכיים כמו שצריך. לא, זה לא נכון. חשבתי לעצמי "ככה אמרוות בחורות לנהוג. לעשות תרגילים כדי שהגוף שלהן יהיה יפה". לא שהיו לי בעיות עם הגוף שלי באותם ימים, אבל אתם יודעים. חשבתי שככה צריך. ולשים קרם פנים, ובכלל - לשטוף את הפנים בבוקר ובערב עם תכשירים מיוחדים. ומה לא. לא שעשיתי מה מאלה, אבל עדיין. באותו חופש גדול, בבית של סבתא, ישבתי עם המעריב לנוער שלי ועשיתי תרגילים. כאילו הייתי צריכה אותם. זה היה חמוד אבל, שתדעו. איך שהייתי בטוחה שאני עושה את התרגילים האלה ובזכותם הגוף שלי ממשיך להיות יפה כזה.

~אנחה~

כמובן, לו הייתי מתמידה, אולי זה באמת היה משנה. אבל הנה, עשרים שנה אחר כך, ופתאום אני בערך שוב שם.

אפילו השיניים שלי חזרו להיות לבנות. ולא, לא הלבנתי אותן.

טוב, לא יודעת מה נסחפתי ככה. בכלל רציתי לספר לכם שהבית שלי נקי, ואני מאושרת.

הגשתי את הטפסים לקבל פטור מביטוח לצילומי הטריילר, ובימים הקרובים מקווה שזה יאושר ואוכל להגיש את הבקשה לאישור העסקה של קטינים, כדי שאוכל לצלם את הטריילר עם השחקניות הקטינות. לא כולן קטינות, אבל כמה מהן. במיוחד הליינה והלורן שלנו. אוח, הן טובות!

והאישור העסקה הזה, הוא הולך לעלות לי 350 דולר. שתבינו, כל התקציב לטריילר היה אמור להיות משהו כמו בין שלוש מאות לחמש מאות. כפרה. הן כל כך חמודות וכבר דיברנו איתן על העובדה שנהיתה לנו הפקת של האיגוד - מה שאומר שכולן יקבלו בזכותי אישור להצטרף לאיגוד השחקנים. וזה גדול. זה ענק! שלא לדבר על קריסטין (לא קטינה, היא בת 19) שלה סידרתי לעבוד עם עופרית שתייצג אותה וכבר היה לה אוגישן ליומני הערפד, אם אתם זוכרים. בקיצור, תיקון גמור הפרויקט הזה, וכפרה מאין כמותה.

אז זהו, עכשיו רק צריך להסדיר את האישורים ולסדר את העריכה וזהו. באלוהים נשים מבטחנו. וברותם, רותם היא כל כך הג'וס החדש!

טוב, אולי לא לגמרי ג'וס, אבל אל אלוהים, שהבחורה הזו יודעת לטוות סיפורים נפלאים!