מגילות סנטה מיקה'לה

בשעה טובה, הצלחתי לקבל אפליקציה לביטוח דרך המדינה לפיצוי נזיקין ל"עובדים" שלי. כמובן, בניגוד למה שאמרה לי הרשות שממונה על הביטוח הזה ו/או מתן פטור ממנו, אי אפשר לבטח עובדים אם לא משלמים להם. אם לא משלמים להם, הם לא נקראים עובדים.

הכלבתא מהרשות ממשיכה לדבוק בעמדותיה ואומרת שזה בסדר לשקר שאני משלמת להן (או לחלופין, לבקש מהן את הסכום ואז לשלם להן אותו, שזה בעצם אותו הדבר הרי). תשמעו, לא יודעת מה להגיד לכם - בספר שלי זה נקרא "הונאת ביטוח" - אבל מסתבר שמבחינה חוקית לא רק שזו לא הונאה - זה הדבר היחיד הנכון לעשות. כולל לבטל את הביטוח הזה אחרי כמה ימים (כי אני הרי לא צריכה אותו לשנה, רק לכמה יים) ואז לקבל החזרים.

וכמובן, 363.44 הדולרים שאני צריכה לשלוח לחברת הביטוח של המדינה הם לא הסכום הסופי - צריך לקנות מעטפה ובולים ואת הצ'ק הבנקאי (או שמא המינוח הנכון הוא אחר? איך אומרים בעברית money order?) אז המכסה אפילו יותר גדולה. אבל היי, אולי אני אקבל כמעט את הכל בהחזרים אחרי שאבטל את הביטוח, לכו תדעו.

בינתיים נותר לחכות שהביטוח יאושר ויסודר ואז יהיה לי הכבוד והזכות לשלם לשירות התעסוקה 350 דולרים נוספים בשביל הזכות להעסיק קטינים. יי!

~אנחה~

מעייפת כל הניירת הזו, בחיי.

בצד היותר משמח של ניירת ושטויות מסוג זה, אתמול עשיתי ביקור קטן בגן "עיריה" שליד הבית שלנו, ושם הסתברה לי עובדה משמחת מאוד;

נכון אני צריכה להוכיח שאני עובדת לפחות עשרים שעות בשבוע אפילו לפני שאנחנו נרשמים? אז זהו, שזה יכול להיות מסמך מאחת האימהות שאני מדי פעם שומרת לה על התינוק כשאני עם קודי. או כשהוא איתי בעצם. אלה חדשות מאוד משמחות, בעיקר כי אני אכן שומרת על תינוקות אחרים.

אבל בינתיים בלי שום קשר, הרמתי טלפון לג'ניפר, הפיזיותרפיסטית של קודי (שגם סידרה לי את הרגל אחרי הנפילה שבאה בעקבות החדשות על מותו של אח של אבא) כי עבר מלא זמן מאז שדיברנו והתראינו, וגם כי ענבל שאלה אם הכל בסדר שם, כי היא וליעם הרי גרים ממש ליד וכשהיא עוברת לפעמים היא רואה שהחלונות מכוסים בלבן ותהתה. ג'ניפר אמרה שהכל בסדר, שהיא בכלל רצתה להתקשר אלי ולהגיד שלום כי היא מתגעגעת אלינו וקשקשנו קצת. אחר כך היא סיפרה שהיא עובדת שעות מטורפות ואמרה את זה במין אנחה. כלומר, את ה"כן, המון עבודה עכשין. שזה... טוב? אני מניחה." והבנתי שזה בטח בעיקר כי היא מתגעגעת לבת הקטנה שלה, סופיה, בת שנה וחודשיים.

"אז תכרי עוד מטפלים." הצעתי.

"יש לי מספיק מטפלים. זה כל הניירת והביטוחים והדברים." היא ענתה.

"אז... תשכרי מנהלת משרד שתעשה את זה." הצעתי. וג'ניפר אמרה שהבעיה היא שעם כל העבודה הרבה שיש לקליניקה שלה, בקושי נשאר לה כסף לשלם לעצמה משכורת, אז אין לה כסף לזה.

"תקשיבי," אמרתי לה, ומייד סייגתי את מה שאני הולכת להגיד ואמרתי שאני יודעת שהאינסטינקט שלה יהיה להגיד לא, אבל שתקשיב עד הסוף.

"אני מאוד אשמח לבוא ולעזור לך עם זה. קודי ישחק במשחקיה המהממת שאת קוראת לה "קליניקה לפיזיותרפיה", ואני אעשה לך את הניירת. ואם את דואגת שלא ייצא לי מזה כלום, כי אני מכירה אותך, את הרי לא תסכימי שאני אבוא לעזור לך סתם ככה, אז את יכולה למלא את הטופס הזה מהגן ולהגיד - רק להגיד, כן? - שאת משלמת לי שכר מינימום על 20 שעות עבודה בשבוע, וכולם ירוויחו."

ג'ניפר לא הסכימה.

כלומר, היא לא הסכימה לא לשלם. אמרה שהיא בשמחה תמלא עבורי את הטופס בלי קשר. מצחיקולה, אני לא צריכה שהיא תמלא את הטופס - מקסימום אבקש מאחת האמהות שגם ככה מדי פעם שוכרת אותי לשמור לה על הילד. זה היה רק בשביל שהיא תרגיש בסדר עם עצמה כי זה אכן יעזור לי ולי לא משנה מי זה יהיה שיכתוב שאני עובדת אצלו בשכר מינימום עשרים שעות בשבוע.

בסוף הצלחתי לשכנע אותה לחשוב על זה. נקווה שהיא תסכים.

כי היא כזה בן אדם נפלא, ותמיד קיבלה את זה בהבנה אם ביטלנו שיעור ברגע האחרון או איחרנו. ואחר כך הזמינה אותנו לכיתת מוזיקה בקליניקה בחינם וסירבה לקבל תשלום. והיא פשוט פיזיותרפיסטית מדהימה ואישה מקסימה, ואין שום סיבה שהיא תעבוד כל כך קשה ולא תזכה לראות את הבת שלה מספיק!

אז נו, נקווה.

ואני חושבת שבזאת נפל הפור ולא נלך לגן חב"ד אחרי הכל, אלא לגן ה"עיריה" המאוד נחמד, שעובד כל השנה וסגור רק בחגים נוצרים, ולא בכל חג של כל דת שהיא ועוד חודש בשנה בקיץ (מה שמיתרגם לשלושה חודשים בשנה, בין חגי תשרי, פסח וחג המולד). והכי חשוב - ממש קרוב אלינו הביתה - הליכה של שלוש דקות. ועם חצר במתחם עצמו ולא בגינה הציבורית שכוללת הליכה בסביבות של כבישים די סואנים.

שוין, את העברית קודי ימשיך לקבל מאימא ומשהייה במחיצת חברים דוברי עברית מחוץ לגן, ובשעת סיפור שאמא מארגנת בספריה העירונית. שאגב:

כולי התרגשות, שתדעו.