מגילות סנטה מיקה'לה

אתמול, קצת אחרי ששלחתי את הטפסים למשרד העבודה עם הצ'ק הבנקאי בשביל לקבל סוף סוף את האישור הנכסף להעסיק את הקטינות המקסימות (שכבר העסקנו, בינינו. אם תשלחו לי מייל פרטי אני אשמח לשלוח לכם לינק לשליש האחרון של הטריילר שצילמנו, עם כל האפקטים המגניבים שהושמו בתוכו. אם כי - זה עוד לא גמור. אפילו השליש הזה... אבל הוא בהחלט מגניב ביותר!). בקיצור, קצת אחרי שבחרתי את אמצעי המשלוח וכתבתי אתכל הכתובת הארוכה מחדש על המעטפה הנכונה - נמלאתי פתאום תחושת אושר בלתי נלאית. הפעם הקודמת שהרגשתי ככה היתה חייבת להיות אחרי השיחה עם הדודה משטרסברג שהודיעה לי שהיא תשמח להעניק לי מלגה מלאה לבית הספר שלה. מצחיק. תתמהו וודאי איך יכול להיות שעכשיו שאני אמא, הגילוי שאני אכן הרה, ההריון עצמו או אפילו אחרי שהלידה סוף סוף הסתיימה - או כל אירוע מרגש אחר שחוויתי דרך קודי לראשנה בחייו שלו - לא השתוו לשיחה שבישרה לי שקיבלתי מלגה מלאה או לליחת הטפסים הללו. אבל מה אני אגיד לכם? אולי זה ההבדל בין איך שאני רואה את הקיום שלי כאמא, את הקיום של קודי בחיים שלי. בניגוד למה ששיר דמע חושבת שמנחה את כל ההורים, במקרה שלי אני בכלל לא רואה בקודי הישג. איך הוא הישג? איך - במיוחד עכשיו - אני אחראית באופן ישיר לאיזשהו דבר בקשר אליו?

למה מגיעות לי מחמאות אם הוא חמוד מאוד או חכם מאוד או גאון מוזיקלי? למה אני אמורה לחוש גאווה בגלל זה?

אני אוהבת אותו. כל כך. הוא משוש חיי, אין ספק. אבל הוא לא הישג שלי. בשום צורה או אופן.

אבל לקבל את המלגה ההיא, כמו שאודיה ורותם כבר ציינו- זה כן היה הישג שלי. להשיג את כל הטפסים ולהתמודד עם כל הביורוקרטיה הנלווית - גם זה אכן הישג שלי. על אלה מגיעה לי טפיחה על השכם.

בכל אופן, קצת אחרי שנמלאתי גאווה ושמחה בלתי נלאית, נמלאתי אהבה לסנטי.

כי סנטי, אפרופו משושי חיים וכל זה, סנטי הוא האדם שהפך את זה לאפשרי.

בבוקרו של יום האתמול, כשביקשתי ממנו עוד מאתיים דולר, הוא לא מצמץ. הוא לא שאל למה. הוא פשוט נתן לי את הכסף. אחר כך, הרבה אחר כך, כשדיברנו על זה, הוא הסביר לי שמבחינתו זה לא חשוב. הלמה, כלומר. כל מה שחשוב היה לו זו הידיעה שזה חשוב לי. ועל זה, יותר מהכל, אני אוהבת אותו כל כך.

הוא לא באמת מאמין שהחלומות האלה עשויים להתגשם. לא משהו אישי נגדי, פשוט התפיסה שלו את העולם - דברים טובים לא קורים לאנשים טובים. זה מה שהניסיון שלו מלמד אותו.

ניסיתי להסביר לו לפני כמה חודשים בשיאו של המקרה עם כריסטינה שהוא מסתכל על הדברים לא נכון.

מה כריסטינה עשתה רע שמגיע לה הסבל הזה, הירך הסדוקה ואז לשבור את הקרסול בצד השני?

טוב, לא רוצה להתחיל למנות את הדברים שבעיני הם סיבה מספקת (היא פשוט אדם שחושב אך ורק על עצמו, גם אם זה בא על חשבון אחרים. גם אם אלה אחרים שהיא לכאורה אוהבת) אבל בואו נשאל את עצמינו רגע - מה היא עשתה כל כך טוב, שמגיע לה סנטי קדוש כזה, שיבוא אליה כל יום אחרי שעמל ועבד בפרך במשך שעות, ינקה את הרגל שלה, יעזור לה ללכת לשירותים, יקשיב לתלונות ולתואנות ולבכיונים שלה? היא בטוח עשתה משהו ממש טוב שאלוהים זיכה אותה בכזו מתנה.

וסנטי עצמו - כשהוא ראה אותי לראשונה הוא חשב לעצמו, "אלוהים, בבקשה תעשה שהיא תהיה שלי. שהיא תאהב אותי" - והנה, זה בדיוק מה שקרה.

וקודי - איזה ילד מעלף שהוא? איך אפשר להגיד שדברים טובים לא קורים לאנשים טובים לאור העובדות האלה?

נשגב מבינתי.

ובתור מישהי שמרגישה שכל הדברים הכי טובים בעולם קורים לה כל הזמן, אני חייבת לציין שסנטי הוא בפסגה.

וזה לא רק בגלל שיצא לי לדבר עם אורנה (לא ישראלית. אמא שלה היא אירית קתולית. גם אבא שלה. לא ברור למה הם החליטו על השם אורנה) ושמעתי על הקשיים שלה עם זורן, שעד לא מזמן ראיתי המון דימיון בינו לבין סנטי. מצ'ואיזם בלתי מתפשר. הצורך להרגיש שהוא בשליטה, שהוא הבוס.

אבל בסופו של יום, סנטי אולי רוצה שאני אגיד לו שהוא הבוס, או אתנהג ליד אנשים אחרים כאילו הוא הבוס (או בכבוד הראוי לבוס) אבל הוא אף פעם לא מחליט בשבילי. תמיד אנחנו מחליטים ביחד. ואם כבר, הרבה פעמים ההחלטה בסוף היא משהו שאני רציתי והוא לא. כמו למשל הדירה שלנו. המיקום שלה, הצורה שלה - כולן החלטות שלי שממש לא היו בחירות שלו. אבל הוא ידע כמה אני רוצה אז הוא התרצה.

ואני כן חושבת שהסדרה הזו תכסה את העלות שלה ויש לה פוטנציאל לשמש מקור הכנסה. באמת. אבל בלי שום קשר, הידיעה שאפילו שהוא לא חושב שזה יכול לקרות - לא בגללי, כי ככה העולם עובד מבחינתו - הוא מוכן לעמוד מאחורי במאת האחוזים ולתמוך, בלי לשאול שאלות, בלי לעורר ספקות - זה מעורר הערצה. ואהבה וכבוד אינסופיים.

וכל כך, כל כך הייתי רוצה להיות מסוגלת לתת לו קצת נחת. חופש, למשל. את היכולת להוריד יום אחד ממכסת הימים שהוא עובד. מקום משל עצמו שבו הוא הבוס. בית שלו, שלנו. אולי עוד מעט.

עד אז, אני אמשיך להשתדל לשמור על הבית מסודר ואמשיך לאהוב אותו מכל הלב ולהראות לו את זה בפועל, בדברים הקטנים והגדולים כאחד.

ובלי שום קשר, או אולי עם קצת, משהו מוזר מאוד קרה. קיבלתי מחזור 14 יום (או 13, או 12, לא באמת זוכרת את היום שבו קיבלתי בפעם הקודמת) אחרי המחזור הקודם. בשתי הפעמים היחידות האחרות שקרה לי משהו כזה, כלומר דימום כלשהו שחשבתי שהוא מחזור ובסוף הסתבר שהוא לא היה - זה היה כשהייתי בהריון.

הייתכן?

הרי אנחנו נזהרים. אבל כבר היו מקרים מעולם.

יהיה קצת אירוני אם אני אכן בהריון. בפעם הקודמת, עם קודי, זה היה מתוכנן. אבל בבורות. לא היה לי מושג שאני צריכה להתחיל לקחת ויטמינים של הריוניות כשאני מתחילה לנסות להרות למשל. לא נמנעתי מאלכוהול לכבוד זה שאולי אני אכנס להריון או כבר בהריון. ואז החלטתי שאם וכאשר נחליט על ההריון הבא, אני אהיה משכילה וחכמה.

ואז יש פנצ'ר?

החלק היותר מטריד היה שאתמול, בעודי חושבת כמה אני גדושה באהבה לסנטי שלי, היתה לו נפילה קשה בעבודה. פשוט החליק על מדרגות אבן בעודו סוחב ארגז כבד ופצע את הגב שלו בצורה קשה. ככל הנראה, הוא גם קיבל מכה בראש.

כשחלקתי איתו את העובדה שיותר ויותר מתחוורת בי ההרגשה שאולי אני לא במחזור אלא הרה, הוא פתאום עף עלי.

"אם את באמת בהריון, אני רוצה בדיקת אבהות!" ואז גם "את לא כשירה להיות אמא. בין אם זה הילד שלי או לא, אנחנו לא יכולים עוד ילד. אני מפחד שתשתגעי לי. אם מסתבר שאת באמת בהריון אז רק הפלה!"

מה?!

מה נסגר איתו? זה האיש שכל היום רק חשבתי כמה שאני אוהבת?

כמעט התעלפתי.

ואז, בלי שום התראה הוא פתאום אמר "מה עובר עליך? נראה לך שאני אי פעם אגיד דבר כזה ואתכוון אלי? מה את חושבת שאני, מפלצת?"

אמא!

"אז למה אמרת את זה?"

"לא יודע. אולי כשהחלקתי גם התחלקתי על השכל קצת." הוא אמר בחיוך.

"לא מצחיק! איך אתה אומר דבר כזה? ועוד למישהי שהיא אולי אישה בהריון כרגע, עם עודף רגישות?" - בהתאמה, כמה דמעות כבר החלו מעטרות את זוויות עיני כשהוא אמר שהוא צוחק. כל כך לא מצחיק!

אולי הוא באמת התחלק על השכל, מה אני אגיד לכם?

כך או כך הוא אמר "אם זה מה שאלוהים רוצה, אז יהיה לנו עוד ילד. האמת היא שלפני כמה ימים ראיתי מישהו עם שני ילדים, אחד בערך בגודל של קודי, השני קצת יותר גדול, וחשבתי לי, איזה נחמד זה, שני ילדים."

דפוק בראש .

הפחיד אותי למוות עם הדיבור הכל כך הזוי ובלתי נתפש הזה, ועם הידיעה שעבורו זה היה מצחיק ולראות את הפנים שלי, לראות את התגובה שלי למלים האלה, זה היה חשוב.

אני לא יודעת מה הוא ציפה לראות על הפנים שלי בתגובה למלים כאלה, אבל אני בהחלט מעדיפה לחשוב שזה אכן קשור לנפילה המזוויעה. כי, אמא'לה!

כמה פעמים חזרתי על המילה הזו, "אמא" בפוסט? אם תזרקו מספר בלי לחשוב ויתברר שצדקתם - תקבלו נשיקה!