מגילות סנטה מיקה'לה

תראו מה, כשיוצא לי מדי פעם לשמוע אנשים אומרים דברים כמו "אני מחכה עד שיהיה לי מספיק כסף, אני רוצה לתת לילדים שלי הכל, אז עד שיהיה לי מספיק זה לא אחראי להביא ילדים לעולם", אני מוחה.

לרב בשקט, ביני לבין עצמי, לעתים לא. בכל זאת, אחרי הכל אני אני, לא? נו, ו"אני" היא בחורה די ווקאלית. ודעתנית.

ובאמת, תגידו מה שתגידו, אני לא מרגישה שהעובדה שאני לא עובדת באופן מסודר, רק פה ושם עבודה מזדמנת, ושאבא של קודי עובד בעבודה שלא ממש משלמת ובטח שאי אפשר לקרוא לה בטעות "קריירה", מונעת מקודי דברים. להיפך.

הוא מקבל המון. הוא מקבל הכל, למעשה.

אבל ממש ממש לאחרונה, העניין הזה של כסף, התחיל להוות מכשול.

תראו, מאז שהוא נולד אני מרבה להקיף אותנו בישראלים. כמה שיותר עברית מסביב, יהדות - יותר טוב. אבל אם אתם זוכרים, אנחנו מתגוררים בוויליאמסבורג, שהיא לא בדיוק מחוז עני. וישראלים - בדרך כלל לפחות - לא נוטים להיות עניים. למעשה, רובנו משתדלים למקם את עצמנו במקומות בכירים יותר ויותר, מסגלים לעצמנו אורח חיים ראוותני יותר. טוב, אולי לא "ראוותני", זו לאו דווקא המילה הנכונה. אבל כל כך הרבה שנים בגולה, קשה לי לחשוב על מילה טובה יותר. בכל מקרה, אם נכון להגיד שניו יורק היא עיר שצריך בה כסף - זה נכון רק כי יש פה יותר ויותר פיתויים. אבל מנגד, יש כל כך הרבה שאפשר לעשות בחינם או כמעט בחינם!

אבל זה הקטע - בגלל שעכשיו אני בעיקר מסתובבת עם ישראלים, ורובם גרים בוויליאמסבורג בדירות שהם קנו, או בתים שהם קנו, ורובם עובדים בהייטק (או נשואים למי שעובד בהייטק) או לפחות בעליהם של עסקים קטנים - לכל החברים שלנו יש כסף. מספיק כסף כדי לעשות כל מיני דברים שלי נראים בלתי הגיוניים.

אולי זו אני, מה אני אגיד לכם?

אבל אם רכשתי ביקורים במשחקיה כלשהי במבצע, ועוד יש לי חבילה נאה של ביקורים - נשמע לי ראוותני ללכת דווקא למשחקיה אחרת. אם עשיתי מנוי למוזיאון הילדים בברוקלין , שיותר קרוב אלינו הביתה, מן הסתם, נשמע לי ראוותני ללכת דווקא למוזיאון הילדים במנהטן, לשלם כניסה כפולה (ילד ומבוגר שניהם חייבים בכרטיס) ועוד לקחת לשם כך מונית. רק שתבינו - המוזיאון בעיר נמצא באפר ווסט סייד, בעוד שוויליאמסבורג מאוד קרובה דווקא לצד המזחי התחתון. זו תהיה נסיעה יקרה מאוד, גם אם היא תתחלק בין שלוש אימהות.

אבל החלק שהכי קשה לי איתו, הוא שהן לא מבינות. או לפחות, כך נראה.

כאילו, זה באמת בסדר אם יש להן כסף והן רוצות להוציא אותו, בחיי. אני שמחה בשבילן. אבל לי אין לב, אני פשוט לא מסוגלת להוציא 30 דולר על ביקור במוזיאון שאני כבר מנויה על הגרסה הקרובה יותר שkו (שאגב, נחשבת בעיני כולם לטובה יותר). לא כשאני לא מרוויחה בכלל כסף. פשוט לא יכולה לעשות את זה לסנטי.

וזה בסדר שהאימהות האחרות לא עובדות (אחת מהן קצת כן עובדת בעסק שלהם, אבל לא ממש, לא בצורה מסודרת) ועדיין מרשות לעצמן לבזבז. זה כסף שלהם (הבעל כן עובד הרי). אבל מאוד מעציב אותי וקצת פוגע בי שפעם אחר פעם הן מעמידות אותי בפני דילמה כזאת; אם אני רוצה שקודי ישחק עם החברים שלו אני צריכה לבזבז סכומים גדולים. על כלום!

וזו כזו דילמה. מה, כולה 30 דולר ככה. לא חראם?

אבל כל כמה ימים להוציא עוד שלושים דולר על משהו שאין שום סיבה להוציא אותו, רק כי הן החליטו לדגום עכשיו את המוזיאון המקביל/ המשחקיה האחרת/ השיעור השונה, זה מצטבר. ותשמעו, אנחנו חיים על משכורת אחת די קטנה, aחצי ממנה הולך על שכר דירה. טוב, בגדול שכר דירה בארה"ב זו ההוצאה הכי משמעותית. הוצאות מחיה מסביב הן גרושים. אבל כל הזמן לחפש רק את הדברים האחרים/ הנוספים שעולים יותר, זה כבר מפסיק להיות גרושים. ושוב - אני לא מסוגלת לבקש דבר כזה מסנטי. למה? רק כי לאמהות של חברים של קודי יש גחמות?

ואז, כשהן מזמינות אותנו לבוא איתן כי הן לא זוכרות שבעצם לי אין כסף לבזבז על ימין ועל שמאל, ואז כשאני צריכה להגיד "תשמעו, אין לי כסף להוצאה הזו, היא מיותרת. אפשר ללכת למוזיאון/ משחקיה שכבר עשינו להן מנוי, או סתם להיות בבית זה של זה, או בספריה", לשמוע את המרמור שלהן.

"טוב, בסדר. רק חשבנו להזמין אתכם. לא חייבים".

לא, באמת?

זה פשוט מדכא לאללה.