מגילות סנטה מיקה'לה

לא, אתם פשוט לא מבינים!

אז בסביבות אוקטובר אבא וזהבה הגיעו לניו יורק. לאור הפיצוץ האחרון בין זהבה לביני כשהיינו בארץ, הגוזל ואנוכי, לא היה ממש ברור אם הם יגיעו ליום ההולדת. אבל כמובן שהזמנתי גם את אבא וגם את זהבה, וטרחתי להזמין כל אחד מהם באופן אישי - אף על פי שזה היה ב-Evite, כלומר בדוא"ל. משם לפה, התקשרתי והזמנתי אותה גם דרך הטלפון. לוודא שהיא תדע שההזמנה לא נשלחה "כי צריך", אלא כי היא באמת מוזמנת. אני יודעת כמה שהיא אוהבת את קודי וגם הוא מאוד אוהב אותה. וגם אבא - אז כמובן ששתינו היינו צריכות לשים את הרגשות שלנו זו לזו בצד, ואת אלה של אבא וקודי במרכז. היא אמרה שהיא מודה לי על ההזמנה, אבל כמו שאני אמרתי אצלם בבית, להרגיש שאתה לא רצוי זו לא תחושה נעימה, ועוברים עליה ימים קשים (מה שמאוד נכון, וממש לא קשור אלינו) ולכן היא לא בטוחה שתרגיש בנוח. אז רק אבא בא.

אבל אחר כך הייתי צריכה להגיע לבית של החבר של אבא אצלו הם התארחו כדי לתת להם את הפלאפון של תמי, שבו השתמשתי כשהייתי בארץ, שיחזירו לה אותו. ואז דווקא היתה שיחה נעימה.

זהבה סיפרה לי שהיא נורא התלהבה מיוניון סקוור. אמרתי לה שאני לא מופתעת. זה האיזור הכי אהוב עלי בניו יורק. הם עמדו לסייר שם, שגם אבא יהנה מהסיבוב בכיכר המקסימה הזו ומאחר שזה היה בדרך לבית שלנו גם ככה, נסענו איתם ברכבת. ועוד בדרך, כשנתתי להם טיפים למקומות ששווה להם לבקר בהם ולמסעדה שהם ממש ממש חייבים לבקר בה, היא שאלה אם בא לי להצטרף אליהם. איכשהו, למרות שזה היה ברכבת ואבא ישב בינינו (אם אני זוכרת נכון) זה עבר לו מעל הראש. ואולי זה פשוט האוזניים שכבר לא מה שהן היו פעם. בכל זאת, הוא בן 69. ככה או ככה, הוא הופתע כשיצאנו איתם מהרכבת ביוניון סקוור.

כשהלכנו למסעדה (אוליבז של טוד אינגליש, למקרה שתהיתם) הם מאוד מאוד נהנו. גם קודי.

אחר כך הם נסעו לקנדה, לאחי החורג שהוא הבן שלה ולמשפחה היפה שלו. ואז היתה סנדי, ואז אבא חזר לבד - הוא היה צריך לחזור לישראל מוקדם יותר - ויצא שהוא הלך ללה לנטרנה דווקא ביום שסנטי לא עבד. וזה דווקא היה טוב, כי סנטי ואני התקשרנו לדמיאן, המלצר שעבד באותו יום, ושלחנו לאבא פלטת גבינות ובקבוק יין שהיה ברור לי שיהיה לו טעים (אבל הוא התעקש להזמין כוס יין אחר בעצמו קודם לכן) וכמובן שהזמנו אותו ואת דויד לארוחה כולה. אבא מאוד הופתע מהמחווה. הוא בעיקר הופתע שצדקתי והיין שהמלצתי לו באמת היה לו יותר טעים מזה שהוא בחר.

דא?! הרי טעמתי לפחות אחד מהיינות בבית שלו שהוא אמר שמאוד אהוב עליו. ובכל זאת, ניהלתי פעם את מסעדת לה לנטרנה - וגם לפני שניהלתי אותה הייתי ממש טובה בקליעה לטעמם של אנשים ומציאת המנה/ משקה שתתאים להם הכי. לעזאזל, עוד לפני ששתיתי יין בעצמי יצא שהניחשתי איזה יין לא ימצא חן ואיזה כן ימצא חן בעיני אנשים. זה גרם לזה שלא אחת הואשמתי בקריאת מחשבות... אבל האמת היא שאני פשוט טובה בקריאת אנשים. משהו בתת המודע שלי קולט ומסנן אינפורמציה ושולח לי פלט כזה של "עובדות". כמובן, אלה לא באמת עובדות, אלה יותר ניחושים מושכלים, אבל בכל פעם שהמוח שלי שלח לי מסר כלשהו שסווג בתור "עובדה" - זה הסתבר כנכון. בקיצור - אינעל אבוק של אבא שלי שהוא לא האמין לי, ואני מאוד שמחה שהוא גילה שאני אכן צודקת והוא אכן נהנה מהיין. כך או כך, אחר כך עוד נפגשנו איתו, סנטי ואני, וקודי איתנו, כמובן. ואז הוא חזר הביתה.

ואז עבר חודש, וזהבה חזרה אף היא לניו יורק (הטיסה שלהם היתה לניו יורק. לקנדה הם נסעו ברכבת) ולהפתעתי כי רבה - היא התקשרה אלי.

זו היתה הפתעה גמורה. מוחלטת.

נסעתי להיפגש איתה ביוניון סקוור והסתובבנו יחד, ומה אני אגיד לכם? היה ממש נחמד. עזרתי לה לקנות פאה חדשה. היא מאוד בקטע של פאות. הפעם היא קנתה פאה חלקה דווקא. קארה יפה כזה. וכשהיא חזרה לארץ, כולם נורא התלהבו מהפאה. אז לפני שבועיים שלושה הם התקשרו אלי לפה וביקשו שאסור לאותה החנות ואקנה עד שתיים מאותו הסוג, שיהיה. הלכתי לחנות והיתה להם רק עוד פאה אחת כזו והם אמרו שאחרי שתתחיל השנה החדשה צריכה להגיע עוד סחורה. אז היום הלכתי לשם שוב לבדוק אם זה הגיע.

"לא, עוד לא הגיע. אבל יש לנו עוד לוקיישן. את רוצה שנתקשר והם יבדקו אם יש להם?"

אמרתי שכן. אז הם התקשרו. וזה לקח קצת זמן אבל בסוף אמרו לי "כן, יש להם. על איזה שם לשמור לך?" אמרתי שמיקה.

אבל הייתי עם קודי, וכבר התקרבה השעה שהוא צריך לישון. למעשה, היא כבר עברה. והחנות השניה היתה במרחק שתי תחנות סאבוויי או בערך חצי שעה של הליכה. אמרתי שאני לא חושבת שאני אגיע היום, אבל המוכרת אמרה שהם לרב שומרים למקסימום יומיים. נו, מה לעשות?  הלכתי. למרות שהיה קר.

קודי נרדם בדרך, כמובן. הגעתי אל החנות ואכן היתה להם אותה הפאה, אבל כשהוצאתי את הכרטיס ועמדתי לשלם עליה הם רצו 88 דולר. ועל השניה שילמנו רק 76! פעמיים!

זה כמעט 12 דולר יותר. מה זה השטויות האלה, תגידו לי?

"מה זה המחיר הזה? שילמתי על בדיוק אותה הפאה 76 דולר!" אמרתי למוכרת שהיתה גם המנהלת.

"מצטערת, המחירים אחרים בשתי החנויות." היא אמרה.

"אבל זו רשת!"

"מצטערת, אין לי מה לעשות, זה המחיר." היא חזרה ואמרה.

"הייתם צריכים להגיד לי את זה לפני שנתתם לי להיגרר לכאן עם תינוק מרחוב ארבע עשרה!" כמעט הורדתי לה את הראש. וגם, מה זה השטויות האלה? זה בדיוק אותו המוצר, לעזאזל. למה שהוא יעלה יותר?

"אני מצטערת, אני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה." היא אמרה.

מה זה התשובות האלה, תגידו לי?

"את יכולה לקרוא לבעלים של החנות בבקשה?" אמרתי, מתוסכלת כולי.

"לא, הבעלים לא זמינים היום."

"את לפחות יכולה להתקשר אליהם ולהשאיר הודעה?"

"לא, מצטערת."

הדם עלה לי לראש. מה זה, תגידו לי? איפה נשמע דבר כזה?

"ואם הייתי עכשיו שולפת אקדח ומבקשת שתצרי איתם קשר, אז היית יכולה להתקשר אליהם?" התחרפנתי כבר. זה היה סוג של מטופש, כמובן.

"אל תאיימי עלי." היא אמרה.

"אני לא מאיימת עליך. מן הסתם אין לי אקדח. אמרתי "ומה אם?" בסך הכל." הסברתי לה.

"את מאיימת עלי ואני לא יכולה לעזור לך ככה. בבקשה תעזבי את החנות."

חצופה!

"את גם ככה לא ניסת לעזור לי ואני לא עוזבת עד שלא תקראי לבעלים." התעקשתי.

"אני מבקשת שתלכי מכאן." היא בשלה.

"לא. את לא יכולה להגיד לי ללכת." אמרתי, למרות שזה לא ממש נכון. ברור שהיא יכולה. זה שטח פרטי, של החנות. אבל בסך הכל מה עשיתי, סירבתי לתת להם לרמות אותי ולגנוב ממני עוד 12 דולר?

"בטח שאני יכולה. זה שטח פרטי." היא אמרה. "אני אקרא למשטרה."

"אז תקראי למשטרה, בכיף. ואז אני אגיד לשוטרים שאת מנסה לרמות אותי ולגנוב ממני כסף במרמה."

היא הלכה ומוכרת אחרת עמדה שם ומכרה ללקוחות אחרים דברים, וסיפרו לי שקראו למשטרה. אמרתי סבבה, שתגיע המשטרה. מה כבר יוכלו לעשות?

אבל חלק בי כן נלחץ, טיפ טיפה. רק זה חסר לי. הרי אני בארה"ב, ויש כזה בלגאן עם אקדחים ועם טרור. אבל היי, אין לי אקדח. בסך הכל אמרתי "ומה אם?", למוכרת שסירבה לתת שירות הגיוני או אפילו להסביר, ולקרוא למי שכן יכול לתת את הדין על מעשה הגניבה הזה.

נו, בסופו של דבר אחרי המתנה של איזה רבע שעה, ניגשה אלי מישהי.

"את הבעלים?" שאלתי.

"לא." היא אמרה. "אני הקניינית." והיא הסבירה לי הסבר בהחלט מתקבל על הדעת, שהרבה פעמים הם קונים את אותו המוצר מספקים שונים שנותנים מחירים שונים, ושזה גם קשור לכמויות שהם קונים ומה לא. זה בחלט היה הגיוני. ועדיין - הם היו צריכים לוודא שהם מוסרים לי את המידע הזה לפני שגררו אותי עד לחנות השניה...

היא שאלה אם יש לי את הקבלה ואמרתי שלא איתי, אבל יש לי אותה בבית אם היא רוצה.

היא אמרה שלא, זה בסדר. היא תיישר את המחיר למחיר שגבו בסניף האחר. "אבל למה היית צריכה לערב אקדחים? מאיפה זה הגיע?" היא שאלה.

הסברתי לה שההתנהגות של המוכרת השניה, זאתי שאמורה להיות המנהלת ורק אמרה "מצטערת, אין שום דבר שאני יכולה לעשות, גם לא לקרוא למישהו שכן יכול לעשות משהו בנדון" הוציאה אותי מדעתי. ככה לא עונים ללקוח. אם היא לא היתה יכולה לספק לי הסבר מניח את הדעת, המעט שהיתה יכולה לעשות היה לקרוא למישהו שכן יכול.

"אבל לא הייתי כאן, הייתי בחדר האחורי" אמרה האישה שכן היתה יכולה עזור וסיפקה הסבר מניח את הדעת.

חייכתי בעייפות. "כן, אבל היא היתה יכולה לפחות להגיד "אם תמתיני בבקשה, אני יכולה לנסות לקרוא למישהו שיכול לעזור." לא?"

"כן." הודתה הקניינית. "אבל תשמעי, אל תסתובבי ותגידי דברים כאלה על אקדחים. במטוס היו יכולים להוריד אותך מהמטוס בגלל זה. ממש גרמת לה להילחץ. את יכולה אולי להתנצל בפניה על זה שאמרת "אקדח"?"

תכל'ס? צודקת. פשוט ההתנהגות הזאת, הסירוב העיקש לתת שירות העבירו אותי על דעתי. אבל היא צודקת. זה סוג של מלחיץ. אפילו אמרתי לה "תשמעי, אם אני בסאבוויי ומישהו מתחיל לעשן ליידי, והרי אסור לעשן, בישראל הייתי אומרת לו בלי בושה "אדוני, אסור לעשן כאן." ופה? פה אני מפחדת אפילו לקום ולעבור קרון, כי לכי תדעי. לכל חולה נפש כאן יש אקדח והוא עלול לשלוף אותו כי הסתכלתי עליו לא נכון בגלל שהוא מעשן בשטח ציבורי." היא חייכה.

"אז כן." אמרתי. "תקראי לה. אני בשמחה אתנצל. בסך הכל היא כל כך חירפנה אותי שהייתי חייבת לנער אותה קצת, שתנסה לפחות לקרוא למישהו שיכול לעזור, אם היא לא יכולה."

וב"לעזור", כמובן התכוונתי ל"לפחות להסביר לי למה המחיר שונה".

הקניינית קראה למוכרת, המוכרת ניגשה והתנצלתי שעירבתי את המילה הנפיצה "אקדח" והיא חייכה, ואיחלתי לשתיהן שנה טובה ואז הלכתי, עם האפרוח והפאה החדשה הנוספת של זהבה.

ועכשיו, כשאני משחזרת את כל הסיפור במוח שלי כדי לדווח לכם כאן בבלוג, אני רק חושבת על היום ההוא שיוסי ואני הלכנו לראות סרט בקולנוע, ואחרי שעה של המתנה לתקלה כלשהי שתתוקן הודיעו לאולם שהם לא יכולים לתקן את התקלה ושיתנו לנו כרטיסים למועד אחר. וכולם כמובן רצו את הכסף בחזרה, לא כרטיס חדש. איזשהו פיצוי על זה שנתנו לנו לחכות יותר משעה... ואולהים, עכשיו אני חושבת על ההורים המסכנים ששילמו לבייבי סיטר לשווא אז זה כמובן לא עלה בדעתי אפילו. אבל כשבית הקולנוע סירב לזכות אותנו ולהחזיר את הכסף, מרבית האנשים הלכו רק עם כרטיס אחר, רק קבוצה קטנה, ויוסי ואני ביניהם, נשארנו והתעקשנו. היתה שם חבורה של פנקיסטים עם פירסינגים ועניינים שחשבו לשלוף סכינים, אבל אני בינתיים דיברתי עם מישהו והסברתי לו למה אני מתעקשת לדבר עם המנהל, ואחת מחברות הפאנקיסטים שמעה אותי והיסתה אותם.

"עזבו, עזבו את הסכינים. בואו נלך אחרי הבלונדינית הקטנה. ככה נצליח לקבל את כסף שלנו בחזרה."

הא, כמה באפי מצדי, כשחושבים על זה! הבלונדינית הקטנה שלוחמת למען הצדק...

נו, בסוף אכן לא נשלפו שום סכינים וכולנו קיבלנו את הכסף חזרה ופיצוי. נו, הבלונדינית הקטנה יודעת לפתור עניינים לא הוגנים. גם כשהיא כבר לא בלונדינית, רק סתם קטנה .