קודם כל, בצורה שהיתה לי מאוד יוצאת דופן, מצאתי שהסרט מעניין אותי. הוא גם היה עשוי מעולה. אם עוד לא ראיתם, דלגו על הפוסט ותחזרו אליו אחר שתראו.
אם אתם לא רגישים מדי לספוילרים לא יותר מדי גדולים, אתם יכולים להמשיך.
הסרט מספר ל עיתונאית שנופלת בטעות על סקופ גדול שקשור לפרשת שחיתות מצד נשיא ארה"ב, מעין ווטרגייט מודרני. במירוץ אחר פרס פוליצר ויותר אחריות ותשומת לב מצד עולם העיתונות בכלל והמעסיקים הישירים שלה בפרט, היא עושה תחקיר ומפרסמת את הסקופ שלה, תוך שהיא מסרבת לנקוב בשמו של המקור שסיפק לה את המידע. היא חושפת על הדרך את הסיווג והזהות של סוכנת של ארגון הסי איי איי, שיידעה את הנשיא באמת שהוא בחר להתעלם ממנה.
בארה"ב מקדשים את חופש הדיבור. זה התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית. כחלק מחופש הדיבור, מותר לעיתונאי לשמור בסוד את זהותו של המקור שלו, אבל כשמדובר בענייני ביטחון מדינה ובמיוחד מאז האחד עשר בספטמבר 2001, כל מה שאפילו טיפה מרמז על טרור, נתקל בחומה גדולה.
הנשיא ואנשיו רואים בפרסום הזה סכנה בטחונית ונכנסים בעיתונאית בכל הכוח. הם רוצים לדעת את שמו של המקור בכל מחיר, על מנת לשפוט אותו ולדון אותו על מעשיו. אך העיתונאית נחושה לשמור על העקרונות שלה, מה שגרום למאסר שלה בגין זילות המשפט והשופט שציווה עליה לענות על השאלה ולהסגיר את המקור.
עד פה ספוילרים.
עורך הדין שלה, שבתחיל ממומן על ידי העיתון עבורו היא עובדת ואז עובד לייצג אותה באופן פרטי, פרו בונו (ללא תשלום) מתרה בה שהגיע הזמן להיכנע.
"אני מייצג אותך, לא את העיקרון." הוא אומר לה - ואני מוצאת שהוא צודק.
אך אז היא עונה "כשזה היה גבר שהושם במאסר כי סירב לבגוד בעקרונותיו, הציבור הרים קול צעקה. כשזה גבר שמוחה כנגד פשעים והסתרת אמת - מרימים לכבודו אנדרטה. אבל כשזו אשה, אמא, היא יוצאת הפושעת שמזניחה את המשפחה שלה. איזה מסר אני הולכת להעביר אם אני נכנעת, תגיד לי?" ואני מייד מסכימה איתה.
היא צודקת.
למה כשזו אישה אז זה מייד כי היא לא אמא טובה, כי היא לא חושבת על המשפחה שלה ולא עושה את התפקיד האמיתי שלה?
זה כל כך מקומם!
עכשיו הולך להגיע סננ"ל, שאם אתם לא בקיאים במינוח, הכוונה לספוילר שיהרוס לכם את הצפייה.
אני מתרה בפניכם - עזבו את הפוסט ותחזרו אליו אחרי שתראו את הסרט. בתור מישהי שסולדת מפוליטיקה ועניינים ממשלתיים וכאלה - מצאתי את הסרט הזה מעולה לגמרי. ממש כדאי לכם לראות!
הספוילר הנוראי:
בדקות הממש אחרונות אנחנו עדים לרגע בו היא נחשפת לזהות המרגלת לראשונה. לזהותו של המקור.
וזה כל כך מקומם!
המקור היא ביתה בת השמונה של המרגלת, שלומדת באותה כיתה עם הבן של העיתונאית. המקור אפילו לא יודעת שהיא עדה לסודות מדינה, לא כן שכן שהיא בטעות מסגירה אותם. למעשה, היא לא באמת מסגירה אותם. פשוט, העיתונאית מספיק חכמה בשביל להבין למה היא עדה.
אז למה, בשם אלוהים, היא לא מוכנה להסגיר את המקור?
במיוחד בפני האמא השניה, המרגלת, שמנסה להבין מי בגד באמון שלה.
ראבאק, מה היו יכולים לעשות לילדה, לשים אותה בכלא על הסגרת סודות מדינה?
אבל העיתונאית מסרבת להישבר מתוך עיקרון. כלומר, עיקרון פמיניסטי כלשהו. תראו אותי, אני אישה ואני אמא ואני חזקה, אז נא לכם!
ובבת אחת כל ההערכה שלי כלפיה נמוגה.
למה. למה זה היה טוב?
אוף!
הרגע לכשעצמו היה נהדר.
הסרט עד לאותו רגע היה נפלא.
אבל למה הם היו צריכים לעשות אותו ככה?
בסופו של יום, יש בסיפור גרעין קטן של אמת, אבל בחייאת ראבאק; אי אפשר היה לתת לה מקור נוסף אחר שאליו היא הלכה אחרי פליטת הפה של הילדה ש"אמא כועסת על אבא על מה שהוא כתב שהיא גילתה כשהיתה בונו-זולה. לא, לא בחופשה. היא עובדת בממשלה."?
המפף!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
