מגילות סנטה מיקה'לה

האמינו או לא, אבל זו הפעם הראשונה בחיי כבוגרת - לפני או אחרי שהגעתי לגיל שאפשר להצביע - שאני ממש ממש רוצה להצביע.

בחירות אף פעם לא עניינו אותי. פוליטיקה מעולם לא עניינה אותי.

ואז היתה מהמפכה החברתית, ובכלל לא הייתי בארץ יותר, ועדיין.

לא עזבתי את המדינה בשביל לעזוב את המדינה.

לא עזבתי כי היה לי רע.

ממש לא.

עזבתי כי מגיל מאוד צעיר רציתי להגיע לארה"ב בכדי ליצור טלויזיה וקולנוע. עוד הרבה לפני שידעתי לדבר אנגלית (למעט מילות המפתח: ברודג', דאדי, קפטן, הנז-אפ, הלו, מיי ניים איז). וזה הכל.

אבל בערך מהדקה הראשונה לא יכולתי להתעלם מעבודה שהרבה יותר קל לחיות בארה"ב.

אפילו בניו יורק הלכאורה בלתי אפשרית למחייה. אפילו פה יותר קל מאשר בישראל.

ובכמה השנים האחרונות זה כבר לא רק סנטי וקודי שמשאירים אותי כאן, גם קצת קשה לי לחשוב על חזרה לארץ. כי כבר כל כך קשה ונורא בארץ.

לצערי.

וכאמור, אז התחילה המהפכה החברתית.

וזה נכון שיש שיאמרו (ואומרים) שזה לא עשה כלום, רק היה בלבול מוח. אבל יש דבר אחד שכן קרה בזכות המהפכה הזו - נהייתה להמון צעירים מודעות.

אפילו ללא כל כך צעירים יותר, כמוני.

ופתאום אני ממש ממש רוצה להצביע.

ולוואי ויכולתי לעלות על טיסה וללכת לקלפי בבי"ס נורדאו ברחוב מנדלי מוכר ספרים בתל אביב, ולשלשל פתק לקלפי.

נראה לי שהייתי מצביעה לעבודה, לשלי יחימוביץ'. שתהיה לנו שוב ראש ממשלה ממין נקבה. בחיי שהגיע הזמן לשינוי. בעיקר מהסוג הזה.

אבל אני לא יכולה.

אין לי אלפיים דולר לזרוק על טיסה לארץ לי ולקודי. בטח שאין לי לב לסחוב אותו לטיסה של 11 שעות בשביל כמה שעות במולדת ואז ישר לחזור.

והמבצעים האלה של אל על?

תעשו לי טובה.

טיסה מניו יורק רק אלף דולר!

רק!

פחד אלוהים.

אז בצער רב ויגון קודר אני לא אתן את הקול שלי השנה.

או בכלל. כלומר, אולי לא "ובכלל", אבל מאוד חבל לי שאני לא מצליחה הפעם.

ואני כל כך, כל כך מקווה שיהיה שינוי.

הלוואי!

ושלי יחימוביץ', מלכה שכמותך - בין אם את זוכה או לא, בחייאת תחוקקי חוק שייתן לאזרחי ישראל להצביע גם מחו"ל, גם אם הם לא בחו"ל מטעם המדינה. גם אם יש להם סיבות אחרות.

בסופו של יום, מרבית אלה שבחו"ל נמצאים פה כי ישראל היתה להם בלתי אפשרית עד כדי עזיבה.

לא חבל?

אם היתה להם האופציה להצביע ולעזור לשינוי לקרות, מאוד סביר שהרבה מהם היו חוזרים הביתה.