מגילות סנטה מיקה'לה

אוף.

אני כל כך לא אדם לחוץ מטבעי. אבל יש פעמים שבהם אתה מרגיש כאילו הוכנסת לתוך סיר לחץ, בין אם רצית ובין אם לאו, וזו אחת מהפעמים האלה.

זה הכל בגלל הדירה הזאת, הדירה שזכיתי בה. בהנחה שאצליח להוכיח זכאות.

כבר אמרתי לכם שסנטי ואני ויתרנו עליה עקרונית, אבל לא בלי לעשות את מה שביכולתנו לעשות כדי להוכיח את הזכאות הזאת. למשל, שהוא ישלם את המסים שלו כאן. בין אם נקבל את הדירה ובין אם לאו, להזכירכם.

אבל השנה אפשר להגיש מסים רק מיום חמישי שעבר, מה שאומר שאנשים שעוזרים להכין מסים הם עמוסים להפליא.

ובדיוק בעבודה שלו שני עובדים בעלתי ותק עזבו, אז גם בעבודה שלו יש לחץ מטורף.

וכמה לחץ, אוי, כמה לחץ!

אז אנחנו הולכים שוב למשרד שעוזר עם המסים ביום שבת האחרון, אחרי שסנטי טחן משמרות בעבודה ואז גם לקח את הכלבה של אמא של ויטוריו לטיול, ואחרי שאני עבדתי באיזו מסיבת יומולדת בג'רזי, על תקן מאפרת ומפסלת בבלונים

(איזו טובה אני נהיית, נכון?)

בכל מקרה, אצנו רצנו לעשות את המסים, והיה להם זמן לעשות רק שנה אחת לסנטי אבל, היי, עדיף על כלום.

אבל בינתיים, הבוס שלו ביקש לראות את המכתב שקיבלנו שפוסל אותנו, ואמר "לא, בשום אופן לא! אתם חייבים לקבל את הדירה הזו. תעשו הכל!"

ואז אני דיברתי איתו בטלפון, והוא חזר על זה גם בפניי, והסכמתי איתו. כלומר, ברמה של "צריך לעשות כל מה שאפשר" - ואז חברתו לחיים אמרה שהיא בעבר הגישה בקשות למספרי מס לעובדים שלה ואם הולכים למס הכנסה ישירות זה מהיר יותר.

אז בדקתי באינטרנט, והבוקר קמנו מוקדם לאללה, הערמנו את קודי על מונית, וטסנו למשרדים של מס הכנסה.

היתה דרמה; בתיק של סנטי, הוא מחזיק כל מיני כלים שהוא משתמש בהם הרבה פעמים בעבודה.

אבל מס הכנסה זה בניין ממשלתי. ומברגזים למיניהם נחשבים לנשק. אז הברירה היתה בין לוותר על הכלים האלה שלו לנצח, או שאני אקח את התיק ואת קודי ונלך לחכות לו בחוץ. והוא נכנס לבד.

ואתם יודעים איך זה, במשרדי ממשלה. העובדים הם כמעט תמיד חולירות ששונאים את עצמם ואת העבודה שלהם ובשל כך את כל האנשים שהם עובדים מולם, וסנטי כל כך כעס!

וכדי לסבך דברים, אז בכלל בלילה הקודם הוא סירב אפילו לדבר על זה, אז אפילו לא התכוננו כמו שצריך. ולא היה לו הטופס הנכון.

אבל בקטנה, יש להם שם את הטפסים, אז הוא מילא אחד (ואני שלחתי לו במייל את ההוא שכבר מילאנו בעבר). ואז העובדת המרושעת אמרה שתעודת הזהות שלו זה לא מסמך הוכחה מספקת.

"אבל באתר שלכם כתבתם שכל תעודה לאומית מתאימה, לא רק דרכון." סנטי אמר.

"רק דרכון!" ננבחה התשובה.

"הדרכון בתיק שלי שנמצא אצל חברתי לחיים שנמצאת בחוץ בגלל שיש בתיק כלי עבודה שלי. אבל העניין הוא, שהדרכון שלי לא בתוקף." הוא אמר.

"לא בתוקף, אז אי אפשר!" היא נבחה עליו.

ואז רצתה לקחת את כל המסמכים.

וסנטי אמר לה "מה פתאום? אם את לא נותנת לי שום דבר, אפילו לא מגישה את הבקשה למספר מס, למה שאני אתן לך משהו בכלל?"

וצדק.

והיא קראה לאחראי שלה שנאלץ להסכים עם סנטי.

וסנטי כל כך כעס!

"הלכנו לחינם. לא יצא מזה כלום!" הוא זעף. "ועוד הייתי צריך לקרוא לפרוילאן שיגיע מוקדם יותר במקומי ועכשיו אני צריך להישאר בעבודה עד 10 במקומו!"

ניסיתי להרגיע אותו אבל הבנתי שצריך לתת לו להתקרר לבד, אז שתקתי.

כשחזרנו לשכונה, קודי ואני, הלכנו לבית הקפה. קודי שיחק בטאבלט שלו, שהוא קיבל מאבא שלי לאחרונה, ואני שתיתי קפה ושלחתי הודעה כתובה לבוס של סנטי, על קורותינו במס ההכנסה.

"זה לא מספיק טוב!" הוא ענה לי לטקסט שלי, ומיד ענה ב"תתקשרי לרואת החשבון שלי. הנה המספר. היא מעודכנת בכל הפרטים ותעזור לכם!"

אז התקשרתי.

אני מכירה אותה.

הלוא עבדתי בלה לנטרנה בעצמי, הייתי המנהלת הרי.

בטול, זה השם שלה, תמיד אהבה אותי.

היא מייד ניגשה למלאכה.

היא לא חושבת שרואי החשבון שלנו עשו עבודה טובה, וביקשה שניקח בחזרה את הטפסים שהם מילאו עבור סנטי לשנת 2012. היא עצמה עוברת על טפסי 2011, 2010. ככל הנראה גם 2011 ו-2009.

ומחר, לכל המאוחר, זה המועד שבו אנחנו צריכים לשלוח את הכל לחברה המנהלת בפקס או בדואר.

אז או שנשלח פקס מחר, או שאני פשוט אסע לשם לתת להם את זה ביד - כי יש מצב שמדובר בהרבה יותר מדי דפים למשלוח בפקס. נראה.

ובינתיים כל כך הרבה לחץ, הו אלוהים!

ולנו, בחיי שלנו זה לא כזה אכפת. אבל אני כן רוצה לדעת שעשינו כל מה שאפשר היה, כל מה שבכוחותינו לעשות.

גם אם זה כרוך במאמץ.