מגילות סנטה מיקה'לה

זה נורא ואיום. אני חייבת להתחיל לדבר עם האפרוח יותר עברית. אנגלית הוא ילמד בגן, בבית הספר. אתם יודעים, כשיגיע היום (שכבר יגיע, אללי!) אבל את העברית איך ילמד?

מצד אחד, ביקור ארוך בארץ יוכל לעזור. אחרי הכל, אין כמו להיות בארץ ולהיות מוקף בעברית כדי ללמוד אותה, נכון? מצד שני, זה לא תירוץ זה לא פיתרון. אני חייבת לדבר איתו עברית ויהי מה.

אבל סטיתי מהעיקר, ממה שרציתי להגיד;

הייתי מרוסקת אתמול. גמורה.

החירפון הזה, העובדה שצעקתי עליו וקיללתי אותו ("אתה ילד רע, למה אתה מתנהג ככה? למה אתה גורם לי לצעוק? אני שונאת אותך. אני שונאת אותי. אתה מבין שבא לי להרוג אותך עכשיו?" - כן בחיי ככה דיברתי אל הילד שלי אתמול) פשוט רציתי למות. תוך כדי.

אחר כך.

וכל הזמן רק חשבתי על סנטי שלי, המסכן, שקורע את התחת ועובד קשה כל כך, ואני מה? כל מה שאני צריכה לעשות זה להיות אמא טובה לבן שלי. ובמקום זה אני צועקת עליו ומקללת. ונשברת.

וזה לא מגיע לו.

לא לסנטי ולא לקודי.

אבל אז תפסתי את אחותי בגוגל צ'אט והיא הרגיעה אותי.

"זה קורה לכל האימהות. את צריכה חופש. מה לגבי חברות?"

כל החברים עסוקים. החברות הישראליות לאחרונה לאור חוסר הנכונות שלי לבזבז כספים ללא הכרה, לרוץ בעקבותיהן לאיפה שהן רוצות ואיפה שנוח להן, די נעלמו. אלה שלא נעלמו, פשוט עובדות. אז הן מן הסתם עסוקות נורא. גם האמריקאיות וגם הישראליות. או שהן רחוקות. המפף.

"אז אולי הגיע הזמן לחברים חדשים.", אמרה אחותי.

אולי באמת.

אחר כך נרגעתי.

גם בעקבות כתיבת הבלוג (למרות שהיעדר התגובות, במיוחד התגובה הראשונה שכמעט תמיד מגיעה תוך שניות מצופה מהצד, גרמו לי להרגיש שאני מפלצת. אבל השיחה עם אחותי עזרה.

ואז היום ראיתי מייל עם התגובה של טלי, ואחרי שנכנסתי לבלוג ראיתי שיש גם תגובה מבוז'רסקי (לא יודעת למה במקרה שלך, יא בוז'רסקי, ישראבלוג לא מודיע לי כשאת מגיבה? זה כל הזמן קורה ככה!) ועוד לפני התגובה משדות, כבר נרגעתי הרבה יותר.

זה קורה לכל האימהות.

אני רק צריכה חופש.

ועוד מעט יהיה חופש. עוד מעט הוא יתחיל גן.

ונרגעתי.

כבר אמרתי שנרגעתי?

כי נרגעתי - וזה מה שהיה הכי חשוב. שאני ארגע.

ואז, כשהוא התעורר משנת הצהריים שלו במצב רוח טוב, שיחקנו יחד, קראנו ספרים. הכנתי ארוחת צוהו-ערב ואכלנו. ושוב שיחקנו וקראנו ספרים, ורקדנו, והלכנו לישון. ובסביבות אחת בלילה אבא חזר הביתה, עם מתנות שדודה קריסטינה שלחה לקטן.

והיה בסדר, בחיי.

וכל זה עוד בכלל לפני שהגיעו התגובות.