מגילות סנטה מיקה'לה

אז

ככה; התהיות האלה עלו בעקבות דיון על שפות ותרגומים, מכל הדיונים שעשויים לגרור כאלה מחשבות ותהיות דווקא. פתאום נזכרתי במה שאני יודעת לגבי הילדות שלי - בעיקר מסיפורים אבל לא רק - ועל זה שאמא שלי (ונדמה לי שגם אבא שלי) הציגה לי אותיות ומספרים ומלים מגיל אפס. כלומר, ממש מגיל אפס. שהיה בגיל חצי שנה אמרתי את המילה הראשונה שלי - טלה - תוך כדי שאני עובדת על פאזל כזה של חיות חווה ("פאזל" עאלק) - פאזל של תינוקות, כזה:

אחר כך אני זוכרת שידעתי לקרוא עוד בסביבות הזמן שתמי נכנסה לחיי, שנתיים-שלוש ככה, ואז עם הדרמה של הגירושין והמעבר של אמא לארה"ב והחזרה שלה לקיסריה ואז העזיבה של קיסריה, שכחתי הכל ולמדתי מחדש בכיתה א'. זה החלק שאני זוכרת בוודאות, כי אני זוכרת שכשלמדתי את זה מחדש בכיתה א', ידעתי שזה "למידה מחדש" של משהו שידעתי ושכחתי. בקיצור, את זה אני זוכרת.

אבל הדודה שלי מרבה לספר על כמה שהיה דבר אחד (ויחיד) שאמא שלי עשתה ממש טוב, וזה איך שהיא לימדה אותי מלים ואותיות ומספרים וציירה לי אותיות ענקיות ותלתה בכל מקום וכאלה. והיא, הדודה, כלומר, הניחה שככה גם אני עם קודי.

אבל הנה החלק המוזר - אני לא.

אני ממש ממש לא.

אני חושבת שזה קשור לזה שעוד לפני שהוא נולד חשבתי על העובדה שטבעי יהיה לצפות שאם אני למדתי לדבר מגיל כזה צעיר אז גם הילדים שלי יהיו ככה. אבל גם ידעתי שהוא יהיה תלת לשוני (עברית/ ספרדית/ אנגלית) ושבגלל זה סביר שהוא יתחיל מאוחר דווקא ובמעין מנגנון הנמכת ציפיות למניעת אכזבה פשוט התרחקתי מכל מה שקשור למלים ושפות.

בשביל מה זה טוב?

הוא יתחיל לדבר מאוחר. שייקח את הזמן שלו.

ועכשיו אני חושבת שבלי שום קשר לזה שציפיות לא היו צריכות להיות לי, זה נכון, עם זה צדקתי - דווקא כן הייתי צריכה להשקיע בשפה וציורים ופאזלים ולהגיד לו מלים ולכתוב לו אותן ומה לא.

ואני מרגישה קצת החמצה ובזבוז.

וזה מצחיק, כי נגיד, אחותי נורא לא אוהבת את אמא שלנו. את כל מה שקשור בה. כל מה שאמא שלנו עשתה היה רע ורק רע מבחינתה. והנה, זה ממש לא המקרה. הלוואי ואני הייתי עושה את מה שאמא שלי עשתה עבורי. לו רק

לא שהיא לא עשתה גם המון רע. היא בכל זאת היתה מאניה דיפרסיבית עם נגיעות של פאראנויה, כן?

אבל כשהיא לא סבלה מהמחלה והיתה צלולה, היא היתה מדהימה.

באמת.

וחבל כל כך שאחותי מסרבת לראות את זה.

בכל מקרה, רק שתדעו שכבר השמטנו את אמצעי המניעה ואם יגיע עוד ילד (הלוואי!) אני מבטיחה לנסות ליישם את הלקח הזה.

כלומר, זה לא באמת לקח. קודי הוא ילד מקסים והוא התחיל לדבר לאחרונה והוא משגע מכל בחינה (חוץ מענייני הגמילה מהציצי, לא צריך להתמודד איתו משום גמילה מעיקה מכלום למשל) והוא כזה "אח גדול" מושלם, אפילו שהוא בכלל לא אח גדול. עדיין.