מגילות סנטה מיקה'לה

אז היום היה לנו אודישן. כשאני אומרת "לנו" אני מתכוונת רק לקודי, האמת. אבל מאחר שאני הולכת איתו, אז זה ברבים. ככה זה, כשנהיים הורים. פתאום הכל הופך לרבים.

כאב לי קצת הראש - הוא עדיין כואב האמת - ושקלתי לוותר על כל העניין, אבל בסוף החלטתי שלא. נלך. מה כבר יכול להיות?

(כן, כן. אל תגידו לי "יכולת להתעלף עוד פעם, פוסטמה!" - זה לא יעזור)

אז אחרי שאספתי אותו מהגן הלכנו הביתה לנוח טיפה ואז יצאנו למסע. המסע בעקבות האודישן.

לקחנו איתנו עגלה - אבל לא את עגלת התינוק של קודי, אלא את עגלת המשחק שלו. זו שהוא לוקח בה לטיולים את המכוניות שלו בעיקר, אבל לפעמים גם את אלמו. הפעם היו בעגלה כוס החטיפים שלו עמוסת דגי זהב בטעם גבינת צ'דר ובקבוק מיץ תפוזים סחוט. קנוי, אמנם, אבל לחלוטין סחוט טבעי וטרי, שכן הוא נטול חומרים משמרים ומתקלקל מאוד מהר אם לא שותים אותו תוך יומיים שלושה גג. ירדנו אל התחתית וידעתי שאנחנו הולכים לפספס רכבת, כי אחת בדיוק התחילה להיכנס לתחנה. ניסיתי להרים את האפרוח כדי שנספיק לרכבת, אך הוא החליט לצרוח, אז הורדתי אותו והמשכנו לאט במורד המדרגות ונופפנו לשלום לרכבת. כמה דקות מאוחר יותר הגיעה עוד אחת ועלינו עליה.

בתחנה של השדרה השישית החלפנו רכבת ואז יצאנו ברחוב 23 והשישית והלכנו לסטודיו שבו היה האודישן.

הכל היה מהיר ונחמד.

הקטנצ'יק סירב לשתף פעולה למדי וזה היה בסדר. התנצלתי בפני הנוכחים על חוסר הרצון שלו לשתף פעולה והם אמרו שזה בסדר, לא קרה כלום.

ואז הוא החליט כן לשתף פעולה ונתן להם לצלם אותו ואז החזיק את הדף עם השם שלו ומספר האודישן שלו (מאה חמישים למקרה שתהיתם) ואמרנו תודה ושלום.

משם המשכנו לפיצריה בעיר, וקודי טרף בהנאה משולש של פיצה מרגריטה ניו יורקית אמיתית. אחר כך הלכנו שוב לרכבת ובדרך עצרנו ליד אוטו גלידה ואני קניתי לו גלידה בגביע. כמובן שאת רובה זרקנו, אבל האפרוח היה מבסוט ביותר. לפני שזרקנו את הגלידה - או אולי אחרי? הוא קצת השתולל לי. נדמה לי שלפני, האמת, והעיף לי נגחה הישר ללחי השבורה.

ולראשונה מאז שהלחי שלי נשברה הרגשתי שהיא שבורה.

הכאב היה כל כך חזק וכל כך מפתיע שדמעות מילאו לי את העיניים תוך שניות, והקטנצ'יק עשה קולות כאלה כמו ברקע של "צער גידול בנות" אם אתם זוכרים, מין "אוווו" ואז נתן לי נשיקה.

מלאך קטן.

אחר כך הרכבת הגיעה ונסענו תחנה אחת ואז החלפנו שוב רכבת, וסוף סוף נסענו הביתה.

היו ללא ספק רגעים מלחיצים, במיוחד במעברי חציה שעברנו בדרך, והיו כמה רגעים של כאב נורא - אבל סך הכל היה יום כיפי לאללה.