מגילות סנטה מיקה'לה

מגילה מספר שתיים.טריגר תקיפות מיניות ואולי גם טריגר אונס והפלה.

בכיתה א׳ פתאום כל העולם ואשתו חשב משום מה שאני הדבר הכי מדהים. כולם כל היום היו מקרקרים סביבי והולכים אחרי לכל מקום - גם בנים וגם בנות. בבית הספר שלי הונהגה תחרות ״החברות הכי טובה״, ומי שהיה זוכה בתואר ״החבר הכי טוב או החברה הכי טובה״ - קיבל מתנה. היה רק מקום ראשון אחד בכל בית הספר, ואיכשהו אני, הקטנה, שבקושי מלאו לה שש שנים, זכיתי. מכל בית הספר. ילדה מושתנת מכיתה א׳!

הפואנטה של הסיפור הזה היא שבאופן שאולי נשמע מפתיע - או שאולי גם לכם זה נשמע מובן מאליו - הוא שתשומת לב, גם כשהיא מגיעה ממקום חיובי, יכולה להיות מאוד הרסנית.

למשל, מה שקרה באותו הזמן בערך, היה משהו עם האומנת שלי. הרי אבא ואמא התגרשו לפני כיתה אק ואז אמא ויתרה עלינו והיינו עם אבא, והוא היה צריך לעבוד (וללמוד. הוא נרשם לאוניברסיטה ללחמודי משפטים). בכל אופן - האומנת שלי יום אחד ממש פגעה בי כשחזרתי מבית הספר ונאנחתי שאנשים לא עוזבים אותי בשקט, ולא נתנו לי ללכת הביתה בשקט בלי להפריע לי, אמרה משהו כמו ׳את וכל המעריצים שלך!׳ ולא הכרתי את המילה הזו, מעריצים, אבל משהו בטון הדיבור שלה - אולי התנשאות - גרם לזה להישמע כמו קללה. אני לא יודעת מאיפה זה הגיע. אני לא זוכרת אותה בעיקרון כמישהי שלא אהבתי או שהיתה פוגעת בי, אבל הפעם הזו... טוב, זו היתה ההטרדה המינית הראשונה שעברתי. הזלזול בעזרת השימוש במילה ׳מעריצים׳.

בתחילת כיתה ב׳ אמא התחרטה שויתרה עלינו וכמובן שזכתה במשמורת מלאה, אז עזבתי את בית הספר והשכונה החיפאית. עד שיום אחד באמצע כיתה ב׳ היה לאמא התקף מאניה דיפרסיה והיא השאירה אותנו אצל אבא לאיזה שבועיים. חזרתי לכיתה הישנה, לשכונה הישנה - וכולם נורא שמחו. גם אני! עד שפתאום אחד הילדים פתאום קפץ עלי ודפק לי צרפתית. בכיתה ב׳! כלומר, גם הוא וגם אני היינו בכיתה ב׳.

יומיים סירבתי לחזור שוב לבית הספר, פחדתי נורא, אבל בסוף נרגעתי. האמת היא שהוא מעולם לא חזר על המעשה שוב. הוא פשוט כל כך התרגש שחזרתי לבית הספר שלא שלט בעצמו.

שוין, הטרדה 2 סומנה. או שאולי זו כבר תקיפה?

השנים הבאות עברו בעיקר בנעימים, ואז הגיעה כיתה ז׳.

גילוי נאות, החזה שלי לא צמח עד החופש הגדול בין חטיבת הביניים לתיכון ואני נמוכה והייתי ממש רזה, והפנים שלי היו ילדותיות יותר, אז אפילו שהייתי בת 12.5, נראיתי כמו ילדה קטנה. זה לא הפריע (ואולי עזר?) לרופא השיניים שלי להכניס את הידיים שלו לחולצה שלי פתאום וללטף לי את הפטמות. הייתי אומרת ׳חזה׳, אבל לא היה חזה. 

לא סיפרתי על זה לאף אחד והתחלתי להדחיק את הזיכרון. זה עבד, עד שיום אחד, בכיתה י׳ בפנימיה ניקינו את בניין המגורים וזה הפך למלחמת מים, ואחד הילדים תפס דלי ענק והתחיל להתקרב אלי איתו, ואמר עם העיניים שלו משהו כמו ׳חכי חכי, תפסתי אותך עכשיו!׳ והתקרב יותר - ופתאום - בום!

אני צונחת אל הרצפה ומתחבאת מתחת למיטה שהיתה ליד וצורחת - מה צורחת? צווחות עד לב שמיים!

מסכן, כמה שהוא נסהל. כולם נבהלו. שלוש החברות הכי טובות שלי והמורה- חיילת שהיתה גם חברה שלננו הרגיעו אותי. באותו יום נזכרתי בבת אחת ברופא השיניים, אבל די מהר גם במה שקרה בגיל שנתיים. לא זכרתי מי זה היה שעשה לי את זה בגיל שנתיים, וניסיתי לבדוק אופציה של טיפול בהיפנוזה. בסוף ויתרתי והחלטתי לעבוד על עצמי לבד. ידעתי שהאדם בזיכרון שלי הוא לא האדם הנכון, כי המקרה קרה בארץ בבית שלנו בקיסריה, והאדם בזיכרון היתה אומנת שחורה בברבדוס כשהייתי בת חמש בכלל. אבל לפחות עליתי על זה שהאדם הושתל בזיכרון.

אחר כך בזמן העבודה על המחזה ״בתוך חדר הבום בום״, מחזה על בחורה צעירה שעובדת במועדון חשפנות ונמצאת במערכת יחסים מתעללת, הגיע הטריגר הנוסף - כעבדתי על הדמות ועברתי על המחזה והגעתי לרגע שבט נופל לגיבורה האסימון והיא נזכרת באונס שעברה בתור ילדה ומבינה שזה היה אבא שלה - אז הבנתי לראשונה למה האומנת השחורה מברבדוס בגיל 6 הוכנסה לזיכרון שלי על הפגיעה המינית שעברתי בגיל שנתיים, בקיסריה.

והיה גם הנער בכיתה י׳ שהפיל אותי על הדשא בבית הספר ונישק אותי בכוח.

הוא קיבל בעיטה לביצים.

והאשמאי הזקן שבגיל עשרים התחיל ללכת לידי, ונעמד קרוב יותר ויותר, ואז אמר ״את יודעת, גברים מבכרים בלונדיניות.״

התרחקתי. כי הוא היה קצת מלחיץ. מה אכפת לי שאתה מעדיף את צבע השיער הנוכחי שלי? למה אתה עומד כזה קרוב (וממשיך להתקרב)?

הוא לא הבין את הרמז ועבר להיות לידי עוד פעם ואמר ״מבכרים זה ״מעדיפים״.״

הדבר האחד הטוב שהיה בזה שהוא אמר את זה היה שזה כבר עצבן אותי. כי עצבים נותנים יותר אדרנלין והפחד מההתקרבות היה משתק קצת. אז מיד עפתי עליו ״תודה באמת על השיעור בלשון, אבל אני מבטיחה לך שהעברית שלי טובה לפחות כשלך. סיכוי מאוד סביר שהרבה יותר.״ ושוב התרחקתי.

אבל למול אותם גברים מבחילים (וילד מסכן אחד) היו המון גברים ונערים שלא חשבתי מהם פגיעה בכלל. למשל הבחור שהגיע לאודישן כשעבדתי עם צפל, וכל האודישן הוא לא הפסיק לבהות במחשוף שלי. וכל הזמן הוא התבלבל בגלל זה. וכשהוא הלך אז צפל אמר לי ״את יודעת, הרסת לו את האודישן עם המחשוף הזה שלך. זה מחשוף מאוד מסיח את הדעת.״

אף אחד משניהם - או מכל שאר הגברים שראיתי באותו היום ואולי גם מצאו את המחשוף שלי מסיח את הדעת לא פגע בי או הפחיד אותי. שום דבר מזה לא נחשב בעיני להטרדה מינית.

גם לא האדם המבוגר יותר שתמיד ניסה לקבל ממני חיבוק כשהיה רואה אותי.אישהו לא היה בזה שום דבר סליזי - גם לא ביום שהוא סוף סוף סיפר לי איך הוא זיהה אותי כשעברתי מחוץ לחנות שלו מעבר לכביש - בהליכה שפופה וקוקו דבילי ומפוזר כזה וקצת פריזי. כלומר - לאור זה שנפגשנו כשהייתי הליצנית במסיבת יום ההולדת שהבנות שלו הלכו אליה והייתי צריכה טרמפ לשכונה שלי. כי המסיבה היתה בשישי והיינו בירושלים, אז כבר לא היתה תחבורה ציבורית יותר. ותבינו - החבר שלי דאז כמה פעמים לא זיהה אותי אם הייתי בתלבושת הליצנית שלי, ועם כל הצמות על הראש. אז איך האדם הזר הזה הצליח לזהות אותי בתלבושת היומיומית שלי ומעבר לכביש ודרך קיר זכוכית של החנות שלו?

אז כשהוא כן הסכים יום אחד לספר לי איך הוא זיהה ואמר שזה היה בגלל החזה, ואז אמר שזו היתה הסיבה שהוא תמיד היה שואל ״איפה החיבוק שלי?״ - כי הוא רצה שהחזה שלי יתחכך בחזה שלו. ועדיין - לא אז ולא היום זה לא הרגיש לי כמו הטרדה מינית. 

אניוויי, מקווה שעשיתי קצת סדר.

ושיהיה לכם יום כתום!