ועל כל הרקבון שבנפש שרוצה להיות טהורה.

לא מדברים על החלומות.

לא מדברים על הרצון להיות אמא לילדים שובבים מלוכלכים שיעשו רעש ויגידו דברים ללא טאקט כל הזמן.

לא מדברים על הרצון לעזוב את העיר ולחיות במקום עם אדמה משלי, לגעת באדמה, לחפור בידיים, לשתול, להשקות ולאהוב.

לא מדברים על הרצון להיות עקרת בית ולא אשת קריירה,

על האהבה לבישול, לעיצוב הבית, לילדים. כל הדברים האלה שהפכו להיות טאבו מוזר בחברה חולנית.

לא מדברת על השיזוף, על השרירים והחוזק שיבואו מעבודות הבית, לא על הציפורניים הקצוצות היטב, ולא על הידיים המחוספסות שירוככו רק בחמאה של בצק נילוש. לא מדברת על הפשטות והטיפוח של הנשמה במקום כל הטיפוח המזוייף הזה.

לא מדברים על החלומות. גבר גדול, ענק, אחד כזה שיכול להרים אותי בידיים, וזה בכלל לא מובן מאליו.

לא מדברים על אהבה, ועל זה שלמרות כל הגועל מ-99.999999% מהזכרים שהכרתי עד היום יש אחד שנותן לי תקווה, ואפילו עוד לא הכרתי אותו.

זה כאילו החיים הם כלום, סתם ניסיון למשוך בלי לדעת למה, עד שאני מרשה לעצמי לרגע לחשוב על העתיד שהייתי רוצה לעצמי.

והראשון שמגיב לתקוות - הרבה לפני הלב - הוא הרחם שלי.

אבל

לא מדברים על זה.

ולא על השמחה שיכולה להגיע מהחיים שלי עצמי.