צופה מגובה לא רב על מה שהיה פעם לונה פארק ועכשיו הוא נטוש

לא רואה שום מתקן, רק מקום שהיה פעם (לפי הדמיון שלי) מכוניות מתנגשות על מים.

מבנה-יציקת בטון של בריכה הכי פשוטה שיש - עוד רואים את ההטבעות של הקרשים איפה שהבטון נח עליהם.

ומלמעלה אני רואה את המקום הנטוש הזה, הבריכה הזאת, מלאה במים שהפכו קצת ירוקים פשוט כי אף אחד לא נגע בהם, אבל בתוכם שוחים דגי-ענק כסופים. כל אחד מהם בגודל של 3-4 מטרים. לגמרי הזוי.

אני משכנעת חבורת ילדים - כמוני, כנראה גם אני ילדה בחלום הזה - לטפס מעבר לגדרות ולהיכנס למקום הזה. אנחנו מטפסים על כמה גדרות ונכנסים, ומגלים שהמקום הזה יש בו בכלל חיים, יש שם עוד כמה ילדים שנכנסו לשם בהחבא, הם יושבים על ספסלים או מטיילים וחוקרים את האיזור שכולו שטוף שמש, אני מסתובבת והולכת לבריכה הזאת, היא נראית בכלל נמוכה. אני עוברת בה והיא מגיעה לגובה של מקסימום 30 ס"מ. אבל מוזר... חיים בה כל מיני בעלי חיים לא קשורים.. כמו כלבים למשל. יש שם גור כלבים קטן שחי לו בקרקעית כאילו זה סתם עולם מקביל. אני מושיטה ידיים ומרימה אותו ומלטפת אותו (אני חושבת שאולי הוא אפילו לא רטוב) ואחר כך מחזירה אותו לענייניו. אני יושבת שם על ספסל שנמצא בתוך ה"בריכה" הזאת. יושבת והרגליים במים. אחר כך אני מטיילת במבני הבטון מסביב לבריכה הזאת, ויש שם גרפיטי מהמם, אני עומדת שם ומישהו אומר לי: תמצאי לך איזור ריק מציורים ותני את חלקך לאוסף. ואני מאושרת.

הרגשות החבויים והשכוחים שלי מתגלים שוב, בשילוב של מזל ותשוקות קטנות של אושר שאסרתי על עצמי לזכור.

הנה המתילדה השובבה תשכנע את עצמה לטפס שוב מעל גדרות (פעולה אהובה עלי באופן כללי) ולחזור לעשות מה שהיא אוהבת.

עוד קצת.