מאז שאני לא כותבת כאן התחושה גרועה מיום ליום. זה התחיל בעייפות נוראית על גבול נרקולפסיה, ועובר לעומס מתגבר על המחשבה, עומס כזה שלא נותן לי לישון ולעכל מידע במשך ימים ושבועות. אני מסתובבת עמוסה ואין לי כוח להכיל עוד כלום. אני מתרכזת בעצמי בלבד כי אין לי מקום (זה מרגיש ממש פיזי) להכיל אף דבר אחר. העצבים מרוטים, אני הרבה יותר מקללת והרבה יותר מגעילה לעולם. חוסר השינה הופך אותי לקמוטה עוד יותר, ומכוערת עוד יותר ושמנה עוד יותר. אני שוכחת הרבה יותר מבעיות הזיכרון הרגילות שלי, מבלבלת מילים, ובעיקר לא ממש מצליחה לתפקד. מרגישה כמו מישהו ששכב שנים במיטה ולא זז, ומבקשים ממנו לקום ולרוץ.

אני צריכה את המקום הזה.

אני צריכה לפלוט את הזוהמה שלי ממני והלאה, ולא איכפת לי אם מיהו קורא את זה או לא (והלוואי שלא, כי זה באמת סתם זבל).

המקום הזה הוא בשבילי התרפיה היחידה, המקום היחיד לצבור כוח ולא לאבד אותו. מתכון לשינה טובה ולנחת.

מה הרחיק אותי? - בעיות טכניות לגמרי, כמו בעיה בשירות האינטרנט וסירוב של החברה להגיע ולתקן. שקעתי קצת לתוך עולמי בלי המקום הזה. יש בזה טוב ויש רע, כאמור.

אני קצת מתגעגעת לאינטראקציות עם אנשים לא מוכרים. להרגיש בבית בתוך זרות כמעט מוחלטת.

הרבה מחשבות חולפות בראש ואין יכולת לשתף. מקווה שאצליח לחזור לרשום כאן קצת.

בעצם... זהו.

סוג של רציתי להגיד שהתגעגעתי.

בבית בלי פח זבל כל מקום הופך למזוהם.

זבל, אגב, זה לא תמיד כנוי גנאי. חלק מהטבע. פשוט כך.