כמה אנחנו משקרים לעצמנו שבעצם הצלילה לחיים של אחרים והמעקב אחריהם יש לנו חברים, או אנחנו מכירים מישהו או החיים שלנו לא רייקים
זה כל כך ממכר שגם הרחק מכאן אני עדיין עושה מידי פעם חיפושים על אנשים בדרך המקורית וההרבה יותר שקופה בקריפיותה
אני מרגישה כל כך לא קיימת וכל כך בודדה שזה שואב אותי
כמעט חושבת להתחיל את ההתמכרות מחדש ולשקר שוב לעצמי שאלפי חברים בדיוניים הם משהו
אבל הם לא
הם לא
גם לא אתם
ולא כל אחד שאני עוד מידי פעם מדפדפת בבלוג שלו
גם אני לא שלכם
לא עכשיו וגם לא כשהייתי פה באמת
אף אחד לא מכיר אף אחד וזה המשפט הסופי של החיים האלה
מה שאנחנו מת איתנו ומה שנפלט לעולם זה רק עצמנו המלוטש שבחרנו להראות לעולם וזה פשוט שקר
אני מרגישה מרוקנת מכל קיום
ואני נואשת לקרבה בצורה שלא נראה לי שמישהו יכול להעלות על הדעת
אבל שוב
בדיוק כמו כל השנים האחרונות
אני נופלת למקום שבו האדמה נוטשת את הגוף שלי ואני נופלת במהירות שיא לתהום ללא תחתית
ועכשיו זה אדם אהוב
כמעט זר
ואם גם הוא יתגלה כבוגד אז די
דווקא בגלל שזה יהיה הוא
ולא אדם קרוב באמת
אני תוהה האם אי פעם אני ארגיש אחרת בתוך החיים האלה
ויודעת את התשובה מראש
ביום שישי הייתי בלוויה והגעתי רק בשלב שבו כבר יש חור בטון מלבני מכוסה באדמה
החור הזה נראה קטן מכדי להכיל בן אדם
בטח בן אדם ששעות אחדות לפני כן היה חי ונושם ומביע רגש
ובוכה בצער של פרידה
בית הקברות היה כל כך צפוף שכדי לצאת משם הנוכחים היו צריכים כמעט לדרוך על הקבר
הסתכלתי שם וזה היה כל כך עלוב וכל כך מנחם
כל מה שראיתי זה אותי סוף סוף בתוך איזה כוך מטומטם סוף סוף קרובה לאדמה כמו שאני רוצה
ושנייה אחרי שכולם הביעו בי התעניינות מזוייפת הם פשוט הולכים
ומשאירים אותי נטושה קבורה באדמה טובה וכתומה
סוף סוף שקט אמיתי בלי כל השקרים והעמדות הפנים.
אני מייחלת לרגע הזה
ואני שונאת כל רגע של המתנה לו.
אני שונאת את העולם ולא איכפת לי כמה הוא יפה (זיוף!)
אני שונאת את כל האנשים ואני מפנטזת בכל רגע נתון על לראות אותם נשרפים חיים
היחידים שלא נתונים לשנאה שלי זה ילדים וחיות (כולל ג'וקים)
אבל בני אדם... אין ספק שזו השנאה הכי גדולה שלי
כל הלילות אני מתעוררת מחלומות אלימים בטירוף
אני מגשימה את כל הפנטזיות שלי בעינים עצומות
ובמציאות אני שומרת לטבע את הזכות לשסע אנשים, לשרוף אותם, לטחון אותם ולעשות מהם משהו ראוי להתנהגות שלהם.