ימים ארוכים מספור אני מתהלכת בעולם עם הבעה אדישה וחוסר יכולת לתקשר עם האנשים הלא מתאימים שתמיד נמצאים סביבי.

אני מדמיינת שיחה אקראית עם הבחור הזה שכל נפשו חרוטה בפניו וגופו, ומצחקקת בהנאה לשמע התגובות המדומינות שלו.

פתאום אני מתעוררת להבנה שכבר די הרבה זמן השיחות היחידות שאני מנהלת עם המין האנושי הן איתו, ובדמיון שלי.

אני כבר מבוגרת מספיק לא להיבהל מזה, או אולי בודדה מכדי שבאמת יהיה איכפת לי.

הציפיות שלי מאנושות כבר אינן.

כל מה שנשאר לי זה לדמיין.

"אז למה את מדמיינת אותי? אנחנו אפילו לא מכירים"

- "זה רק יתרון מותק, אם היינו מכירים הייתי שונאת אותך!"

"פחחחחח באמת?!, למה, מה את בכלל יודעת עלי??"

- "כלום. זה מה שטוב. אני רק יודעת שאתה שונה וגאה בזה. שגם אני שונה וגאה בזה, ושאתה חי את החיים שלך בלי לספור אף אחד חוץ ממי שאתה אוהב"

"חחחחח את מכירה אותי יותר משחשבת...."

- "אני לא רוצה להכיר אותך באמת. אני מפחדת מבני אדם"

"טוב. לא באמת איכפת לי, אפשר להמשיך לדבר ככה במוח שלך עד שתתחילי לקבל טיפול... חחחח..."

- " על זה אני בונה"