תשע בבוקר צועדת מתילדה בציר הולכי הרגל הצפוף ביותר בשעה זו,

צועדת מתילדה 120 קילו (כבר 110 אבל כיף לעגל) נמוכה ושמנה וצבעונית מידי ומגושמת

ובידה של מתילדה ידה של ילדה אישה

ילדה אישה גבוהה ממתילדה בשלושים סנטימטר, היא נראית כמו דוגמנית ומתלבשת כמו אחת (בצורה המכובדת של העניין)

כן אפשר להגיד ששני הפכים צעדו יד ביד שם בדרך

אם אני הייתי עוברת מולם הייתי מצחקקת בליבי על המראה המוזר.

אותי זה מצחיק שאם היו מקפיאים רק רגע אחד זה מה שהיו רואים

מן זוג מוזר של הולכות רגל

שאפילו לא יודעות את השם אחת של השניה

שנפגשו חצי שעה קודם במקרה כשהסקינית החמודה התעלפה.

אני צוחקת גם על עצמי שבכל מצב חירום אני תמיד עושה ההיפך מלברוח.

כולם בורחים.

כולם בורחים.

אני רואה את זה עליכם כשמישהי שנראית נורמלית כמו החלום שלכם להביא לאמא שוכבת מעולפת על מדרכה ואתם אפילו לא חושבים לעזור לה.

למה אני כן?

למה אני מאחרת לעבודה בשעה למען זרה שבכלל התפדחה ללכת קרוב אלי אבל לא יכלה שלא?

אין לי תשובה. זה אפילו לא כי הייתי רוצה שככה יתנהגו אלי,

כי אני יודעת שאם אני אתעלף לי ברחוב זה יהיה סיפור מסוג אחר.

בתוך הזמן הזה גם יוצא לי לחשוב

על זה שאם רציתי יכולתי להיראות ככה, ממש נורמלית ומתפקדת, ממש כמו הילדה-אישה הזאת. רק פחות הגובה.

ואני תוהה איך זה שילדה בת עשרים וקצת כבר מטיילת לה כמו אישה בעולם ואני בת שלושים פלוס ואני מרגישה כאילו לא סיימתי תיכון.

וזה מעציב אותי

וגורם לי להרגיש כישלון

אפילו שעשיתי משהו טוב היום.

עזרתי לאישה ברחוב.

היא סיפרה לי משהו אישי על עצמה

אבל כנראה גם שיקרה כשאמרה שמישהו יבוא לדאוג לה. לפחות ככה הרגיש לי בשומן שקולט יותר מהרזון שלכם.

היה בא לי לספר את התמונה הזאת. לא יודעת למה.

________________________________________

באמצע הלילה התעוררתי וחיפשתי את אהוב נעורי בגוגל.

להפתעתי מצאתי תמונות חדשות שלו והנה הוא ממש כאילו גיל 17 זה עדיין הגיל שלו.

החיוך והעיניים של היאגא הזה שפתאום גרם לי להרגיש כאילו הכל אפשרי ואולי יש מישהו חצי עולם קדימה שמחכה לי (כמו שהבטיח....כי הבטחת!).

הבעיה אצלי זה שכדי להרגיש טוב אני צריכה לפנטז שטוב ואז אני גם מרגישה זוועה כשאני מורידה את עצמי לאדמה ואומרת "די עם הפנטזיות! האמת היא שזה פשוט לא קורה".

כשהחיים לא זזים שום רצון לא יזיז אותם לבד.