בלי מחשב...

זה כאילו מישהו עקר את הלב שלי ונשארתי גוף מתפקד ולא מרגיש.

הכתיבה פה הפכה להיות הבעת הרגש הכנה היחידה שלי

וזה לא קורה יותר.

אני על מצב HOLD כי ככה צריך וככה ראוי וכך יעשה לאישה אשר.... אבל אני לא סובלת את זה!

כל הזמן בזומביות הזאת. לא זוכרת מי זאת אני ומה אני עושה פה בכלל. עושה יותר אבל לא יודעת למה ובשביל מי.

בא לי אלכוהול, בא לי לנסות כבר פעם בחיים האלה סמים, בא לי סקס סתמי וטוב (אין כזה), בא לי כאב.

נמאס לי אבל גם לא בדיוק נמאס לי

זה לא "נמאס לי" של לשבור הכל

זה נמאס לי של "משהו חייב להשתנות"

___________________________

כבר כמה זמן אני רוצה להכיר זכר למטרות שפיות

בכל פעם שאני עושה את הצעד הקטן המפגר אני רואה את המלאי ומתחלחלת

אני יודעת שאני שווה יותר

(מצטערת, זאת לא יוהרה, זאת האמת)

ואני לא מוכנה בכלל להתפשר על זה.

הצחיק אותי שדווקא בשיחה עם המקעקע שלי במשא ומתן על הסקיצות הוא זרק לי הערה על הפרפקציוניזם שלי שלרגע התבלבלתי והרגשתי כאילו אנחנו דנים ביחסינו (הזוגיים) לאן. באותו רגע היתה לי הארה נעימה שאני זו אני ולא משנה באיזה תחום. ועל העקביות הזאת יכולתי ממש לשמוח.