מה ומי?

סתם רוצה לכתוב

אל תקראו את זה! הכל קשקושים!

שכחתי איך לכתוב! אני פולטת מילים רק כדי להתרגל לרשום את המחשבות שלי. זה לא בדיוק מחשבות זה סתם מה שאני כותבת. אני לא ממש חושבת על זה, אולי רק שלוש מילים קדימה. הנה בוא נשים פה את המילה נמר או חרגול רק כדי להוכיח שאין בזה שום הגיון ואולי זה הפוסט הכי מפגר שכתבתי אי פעם. אבל ממש לא בא לי שיהיו פוסטים מפגרים פה. או יותר נכון - מפגרים נוספים. או יותר נכון - אין בעיה בפיגור. ואין לזה קשר לפיגור - אני לא רוצה שטויות חסרות טעם במקרה הזה. אז ננסה לכתוב משהו רציני מהלב. אבל, הלב חלש ברגש אז זה יצא סתם תיאור כנראה.

בבית, מנסה לתקן דברים. זה לא סתם דברים. אלה חורים בקיר שנמצאים מאז הילדות. והם כולם פצעים וצלקות ופצעים מדממים של כולנו. המקומות שלא נגענו בהם. פיזית, אבל כל כך גם נפשית. אני נוגעת ומתחילה בתהליך תיקון ובלילה בא לי חלום של שריפה. הכל נשרף חוץ מ-מן פס אור מדהים אחד שלא נשרף ובתוכו אני רואה דמות של אם רחמניה, משהו רוחני של שלווה ובטחון ובסיסיות שהיתה חסרה. והיא הדבר היחיד שלא נשרף. נשרפים גם דברים שכאילו היו טובים אבל הם לא חשובים לי. רק הנקודה הזאת היא החשובה, והיא נותרת חסרת פגע, כאילו מישהו סינן את המועקות כולן, ונשאר רק הבסיס הטוב והרך הזה.

קשה לעשות את זה. לא פיזית. קשה להתחיל לתקן דברים רעים שהיו מאז ומתמיד. זה ממש כמו השומן שלי. תמיד הייתי מתילדה השמנה. זה אף פעם לא היה דבר טוב, אבל למרות זאת אני מפחדת פחד מוות להיות מתילדה האתלטית עם הגוף הבריא והחזק שאין בו פגם. זה הרבה יותר מפחיד אותי מלהישאר שמנה כל חיי. זה לא רק עניין של הרגל. זה פשוט עניין של פחד, עצלות, ועוד פחד - שהרע יחזור.

וזו בעצם הסיבה שדברים בסיסיים בבית לא תוקנו מעולם - תמיד הרגשנו על סף של לאבד הכל בשנייה הבאה. פחדנו לתת ולאבד. אבל כל מה שיצא מזה זה שמעולם לא נתנו יותר מהמינימום האפשרי. הכל היה מוזנח ועגום למראה ולתחושה. גדלנו על האמונה שלא שווה לעשות בשביל עכשיו, כי מה שעכשיו לא יהיה מחר. ואיזה שטויות אלה! אתם שומעים?? (נשארתם לקרוא? איזה חמודים!) זה שטויות לפחד מהעתיד. הוא תמיד שם ומאיים, אבל אם נפחד ממנו לעולם לא נוכל לחיות, ולנשום ולזוז בלי לחיות = מוות. או יותר גרוע, כי עדיין יש לך תודעה.

כולי תקווה שהפעולה הזאת תחזיק מעמד. שהמאמצים לא יהיו לחינם מהבחינה הנפשית בלבד. מהחומר לא איכפת לי. זה רק כדי לעזור לשחרר את הנפש מהכלא שלה.

(אוי כמה שנים אנשים מסוגלים לחיות בכלא ולשקר לעצמם שהכל בסדר, או לחילופין - להיות משוחררים ולשקר לעצמם שהם כלואים...)