פתאום היום התחיל להציק לי שאין לי חברים.

זה בדרך כלל מעניין לי את הזין. אבל היום אחרי שקלטתי שיש לי חרדות חברתיות גם בחברתם של מוזרים כמוני, זה פתאום הציק לי.

לא יודעת...

תמיד ידעתי שלאנשים רגילים אני לא אתחבר. זה לא מתאים, אבל דמיינתי שיום יבוא ויהיו לי חברים שהם בראש שלי, מן משוגעים מוזרים וטובי לב.

אבל לא.

שני האנשים היחידים שהיו קרובים לזה מאוד היו קודם כל אחשחור, שהיה לי איתו הכי כיף בעולם ובא לי למות מעצב על החוסר בשיחות איתו על נושאים משותפים שהיו לנו - והיו המון!!! ובאותה רמת התלהבות. ושני זה אמיר שהיה איתי בצבא והוא אחד האנשים הכי מגניבים בעולם ואני מתה עליו גם ממרחק של המון שנים שכל מה שאני יודעת עליו זה בעקיפין.

פתאום קלטתי שיותר מלהתאהב בחמודי מהבניין שלי, פשוט רציתי שהוא יהיה חבר שלי. חבר טוב. הרי בחצי מבט הצלחתי לראות שהחיים שלנו מקבילים.

זה חסר לי להיות עם מישהו בראש שלי. מאז אחשחור זה לא קרה. בנות בדכ לא מתאימות לסיווג הזה (אף כי ישרא הפתיע והביא 3 מיועדות שמחמת המגבלות שלי תמיד ישארו רק מיועדות).

אני קולטת שאפילו חיפוש אחרי בן זוג הוא בכלל קודם כל חיפוש אחרי גבר שכיף איתו כחבר.

בלע....

למה כל כך קשה למצוא מטאליסטים חובבי בודמוד ואמנות?