אני בת 10 ובבית הספר היסודי. כל הבנות בכיתה התחברו לחבורה מעצבנת, והחברה היחידה שהיתה לי (מבחירה שלה) רצתה להצטרף גם (במשך כל שנות ההיכרות שלי איתה זו היתה שאיפתה הגדולה ביותר - להיות חלק מה"מקובלים". לשמחת העולם בגיל 13 היא הבינה שזה לא יקרה וגיבשה סביבה חבורה אלטרנטיבית והרבה הרבה יותר איכותית).

תנאי הקבלה לחבורה היה: לגלות את מי את אוהבת לכל שאר הבנות!

החברה שלי הפצירה בי להצטרף איתה כדי שתרגיש את הביטחון שבנוכחותי, אז הסכמתי. הבעיה היחידה היתה שלא אהבתי אף אחד מהבנים בכיתה (הייתי בכלל מאוהבת במורה לגיטרה). אז כשהגיע תורי לגלות את הסוד פשוט אמרתי את אחד השמות שמישהי אחרת אמרה... "דני"... והרגשתי הקלה שזה עבר.

כמובן לא שיערתי לעצמי שהילדה ממנה קיבלתי השראה תפתח יחסי איבה איתי רק בגלל ש"אנחנו אוהבות את אותו ילד",

מה גם לא ניחשתי שבשיעור שאחרי אותה ההפסקה, המורה הנחמדה תשים לב לאיזשהו דמיון חיצוני ביני ובין אותו דני, ותשאל האם יש בינינו קרבת משפחה, ובאותו הרגע שנינו ניזכר שבעצם יש משהו רחוק. ונענה "כן" ביחד.

לעולם לא אשכח את המבט על הפרצוף של הבנות שחשבו שאני מאוהבת בבן משפחה.

זה היה כל כך מצחיק ועגום בו זמנית.

פרייסלס!

ומאז אני ממשיכה לשים זין על כלמיני חבורות, וכששואלים אותי אני עונה רק את האמת גם אם היא שונה מכל מה שהשואל העלה על דעתו.