לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


Avatarכינוי:  Skinless

בת: 41

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2006    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2006

קללה ושמה OCD


 

אני מתנצלת על האורך המגילתי-משהו. הקטע אפילו לא גמור בעיניי - אני שומרת את הקטע האחרון, שעוד לא נכתב - לפוסט הבא.

 


 

 

לאלו מכם אשר אינם בקיאים במושג, פירושו Obsessive Compulsive Disorder, או בשפת הקודש - הפרעה טורדנית-כפייתית. OCD מקוטלגת כהפרעת חרדה, ומאופיינת ע"י דפוס של מחשבות טורדניות (אובססיות) ופעולות כפייתיות (קומפולסיות) אשר משמשות כהגנה ונטרול זמני של המחשבות הטורדניות. לֵמה בדיוק הכוונה? מאחורי כל מחשבה טורדנית (האם נעלתי את דלת הכניסה לבית?) מסתתרת חרדה (מה אם יפרצו לי הביתה?), ועל כן נוקט האדם בפעולה כפייתית (בדיקה שבה וחוזרת של דלת הכניסה בכל יציאה מהבית). פעולות כפייתיות מסוג זה, לרוב, צורכות זמן רב ויקר, ופוגעות באיכות חייו של הלוקה בהפרעה. כך ש, אם לתאר במילים פשוטות יותר - הסובלים מ - OCD מתקשים להיפטר ממחשבה או רעיון כלשהו שמעלים את רמת החרדה באופן ניכר. מדובר בפחדים שרובנו מצליחים לשלוט בהם ולחוות אותן בפרופורציות המתאימות - אך עבור אדם הסובל מ - OCD - הפחד מֶדבר שבעיני אדם "רגיל" נחשב למוגזם, חסר כל פרופורציות ולעיתים אף מגוחך - הוא מונומנטלי במידה שלא תתואר. אותם פחדים (דוגמאות לחרדות שכיחות בקרב הסובלים מהתופעה הן פחד מלכלוך וזוהמה, הפחד לפעול מתוך אלימות ולפגוע באחר, הפחד שמא פעולה מסויימת לא בוצעה כהלכה [נעילת הדלת בעת היציאה מהבית, סגירת החלון, הגז וכדומה] ופחד בלתי ממוקד שמא אסון נוראי עתיד להתרחש) משבשים את חיי היומיום של החולה, ופוגעים בתפקודו התקין בתחומיי חיים שונים. החולים מודעים לכך שלחרדותיהם, לרוב, אין כל בסיס מציאותי מוצק ושהן חסרות היגיון - וכל ניסיון להרגיעם יעלה בתוהו. עם זאת - הם אינם מצליחים לשלוט בהופעת המחשבות והדאגות האובססיביות. יש האומרים כי תחושה עוכרת שלווה זו מייצגת את תחושתם הפנימית של הסובלים של חוסר-השליטה על חייהם. הדאגה המתמדת משולה היא לדריכות וכוננות שמאפשרות הכנה להתמודדות עם הסכנה, ואילו הפעולה הקומפולסיבית המבוצעת כ"קונטרה" למחשבה האובססיבית היא זו שמעניקה לאדם תחושת ביטחון מדומה, ואת האמונה שרכש שליטה על המחשבות המשתוללות. עתה, ניתנת לו השליטה המדומה בדמותה של הפעולה הקומפולסיבית אשר מצליחה לשכך את החשש ואת הדאגה.

 
כאמור, כאשר תוקפת המחשבה הטורדנית - חש האדם אי-נוחות בסדר גודל שמונע ממנו להתרכז בכל דבר אחר. רמת החרדה עולה, ועולה. על מנת למגר את תחושת הסכנה והפחד הוא "בוחר" בפעולה מסויימת (החרדים מחיידקים, למשל, ישטפו תכופות את ידייהן - לעיתים עשרות פעמים ביום - ואלו החוששים שהותירו את דלת ביתם לא-נעולה ישובו ויחזרו על מנת לוודא שהדלת אכן נעולה - פעם אחר פעם אחר פעם) שמצליחה להניח את דעתם - אך רק לדקות מספר. המחשבה הטורדנית תתקוף שנית - ואז יחוש האדם צורך לחזור על אותה הפעולה שביצע קודם לכן ושהצליחה להוריד את מפלס החרדה לרמת הנורמה. כך, יחזור על הפעולה עשרות ואף מאות פעמים ביום, כשהוא אינו מצליח להשתחרר מן החרדה שאוחזת בו. באותה נשימה יש לציין - תגובה קומפולסיבית (המכונה גם "טקס" או "ריטואל") יכולה להתבטא גם בהימנעות מפעולה, ולאדם הסובל מ - OCD יהיו, בד"כ, מספר חרדות ממוקדות וריטואלים קבועים שיתחלפו (ממש כמו פראיירים) בחרדות וריטואלים אחרים במהלך הזמן. 
 
כיום, ההשערה המקובלת היא שאחד הגורמים העיקריים ל - OCD הוא חוסר איזון ביוכימי במוח. רבים מהסובלים מ - OCD סובלים גם מדיכאון - אם כמחלה נפרדת, אם כהתפתחות משנית להפרעה הטורדנית-כפייתית. שיעור הסובלים מ - OCD מגיע היום עד לכדי 3% מהאוכלוסייה, ומחקרים טוענים שבעזרת טיפול תרופתי (SSRI - מעכביי קליטת סרוטונין) וטיפול התנהגותי-קוגנטיבי (CBT) - שבעים וחמישה אחוז מהסובלים מהמחלה יפגינו שיפור משמעותי.
 
חשוב! יש להבחין בין הפרעה טורדנית-כפייתית לבין הפרעת אישיות טורדנית כפייתית. בעוד OCD היא מחלה המסבה לחולה סבל רב - הסובלים מהפרעת אישיות טורדנית כפייתית אינם מוטרדים מֵהלך מחשבתם והתנהגותם. עבורם - קפדנות, פדנטיות, ניקיון, ארגון וסדר ומשמעת עצמית הם דרך חיים לה הם רגילים, ומהתנהגותם האובססיבית הם אף מפיקים הנאה וסיפוק (בסרט "הכי טוב שיש", למשל, מגלם ג'ק ניקולסון אדם הסובל מהפרעת אישיות טורדנית כפייתית - ולא מ - OCD!).
 
 

 
 
מה ל - OCD ולי?
 
כל כך הרבה טקסים וריטואלים היו לי, שלא כולם זכורים לי. את הריטואל הראשון אני זוכרת היטב - ריטואל שכיח בקרב הסובלים מ - OCD. כשהייתי קטנה, נהגתי "לדמיין". עולם הזוי שלם בדיתי, וטוויתי לי מארג עלילתי שלא יבייש את תסריטאיי "צעירים חסרי מנוח". עולם "בדיוני" שכזה משמש, לעיתים קרובות, כמנגנון הגנה ו/או מקום מפלט לילדים אשר חוו טראומה טראומה ממושכת בילדותם. באמצעות אותו עולם, ששייך לילד ולילד בלבד, הוא רוכש לעצמו תחושה של שליטה. בעולם מציאותי, אכזרי, פתאומי, בעולם שבו נשמטת הקרקע תחת רגליו של הקטן פעם אחר פעם וללא התרעה מוקדמת - מתעורר הצורך בעולם משני - עולם אותו יוצר הילד - עולם אותו יצרתי אני. ולי, ורק לי, הייתה האחיזה במושכות. בעולם הדמיוני שלי, הייתי הדמות המרכזית, הדמויות המשניות, התסריטאית, הבמאית, המפיקה - הכול. ככזו - דבר לא יכל להפתיע אותי. דבר לא יכל לתפוס אותי בלתי מוכנה. את כל שרציתי - יצרתי מאָין. את כל שביקשתי לכלות - העלמתי. היה זה העולם הפרטי שלי שבתוכו הסתתרתי בכל פעם שהשתבש דבר מה - בכל פעם שסקינלס התקשתה לעכל, התקשתה לקבל. סקינלס השנייה, סקינלס האחרת - הבדיונית - התמודדה במקומי. ולא, לא מדובר בפיצול אישיות/הפרעת זהות דיסוציאטיבית, אם כי רב הדימיון.
 
ובעצם, לא התכוונתי להרחיב מדי על כל עניין אותו עולם הזוי - שממשיך להתקיים בימים אלו ממש. אני יודעת לבטחה שה"עולם" הזה שלי ישאר שלי - את תוכנו לא אחשוף. ישנם דברים שאני מעדיפה לשמור לעצמי, ולקרובים לי ביותר.
 
על כל פנים - כבר כשהייתי קטנה, ילדה ממש, הייתי "מדמיינת" - כך כינתה אמא את הריצה הבלתי פוסקת שלי מצדו האחד של הסלון לאחר ובחזרה, במשך שעות על שעות, כאשר במהלכה ניתקתי עצמי מסביבתי. איפה סקינלס? - "מדמיינת". אז דמיינתי לי. ועל אף פי הניתוק, נותרתי מחוברת לגמרי, מחוברת מדי, אולי - לקווים דמיוניים שמתחתי לאורך החדר, על השטיח הירוק. לצידי עמד לו מזנון העץ הכהה, ועליו פסלים קטנים כסופים, הטלוויזיה, הוידאו, מערכת הסטריאו ועוד כמה עציצים אותם טיפחה אמא שלי בנאמנות. לאורך המזנון היו כמה דלתות, דלתות שפגשו זו בזו כשהיו סגורות. המרווח הקטן שנוצר בין כל דלת הפוגשת את רעותה הניב קו עבה דמיוני - עליו לא הרשיתי לעצמי לדרוך. היו כמה כאלה, ואילו אני מצאתי את עצמי מתרוצצת מצד לצד, שקועה בפנטזיות שלי, ובו בעת דואגת להניח את כפות רגליי בין המרווחים, בין הקווים העבים הדמיוניים. ועל הקווים אסור לדרוך - בשום פנים ואופן. אני לא חושבת שהיה דבר ספציפי שהדאיג אותי - מה יקרה אם, חלילה וחס - אכן אדרוך על הקווים. אני יודעת, עם זאת, שהייתה כרוכה בכך תחושת אי-נוחות של ממש, אי-נוחות שהטרידה והציקה, ולא נתנה מנוח.
 
הטלפון (עוד אז, בימים בהם היה לנו קו טלפון אחד, מכשיר טלפון אחד - במקום התשעה שצלצוליהם נוטים לבלבל אותי תכופות, כיום) היה ממוקם ליד הסלון, סמוך למטבח. טלפון חוטי - לא יכולתי להתרחק לחדרים אחרים בבית. אני זוכרת - כשהייתי משוחחת בטלפון, מבטי היה מכוון תמיד כלפיי מטה, שם פגשתי מרצפות גדולות ומנוקדות. בעיני רוחי אספתי 6 משבצות והפכתי אותן לצורה אחידה, דמויית צלב: ארבע מרצפות לאורך, ושתיים שנוספו לצידי המרצפת השלישית מלמעלה. יכולתי לראות את קווי המתאר הזוהרים, מזכירים לי גדר תיל חשמלית. וקצת כמו במשחק קלאס - הייתי מטיילת על אותן המרצפות בדפוס קבוע - שוב, ושוב, ושוב. ושוב. לא חורגת מהשטח אשר הקצבתי לעצמי, לא חורגת מגבולות המותר.
 
היה גם הזפזופ-האינסופי. אני יושבת על המיטה בחדר של אמא - קרוב מדי לטלוויזיה הקטנה, כרגיל. אני צופה בערוץ מסויים, והשלט בידי. ואז מעבירה לערוץ אחר. ואז - אז התבייתתי לי על הכפתור הזה, נו - זה שמעביר אותך בלחיצה לערוץ האחרון בו צפית. עשר פעמים - לא פחות, לא יותר. מעבירה מערוץ אחד לשני. מהשני לראשון. מהראשון לשני, מהשני לראשון. מהראשון לשני, מהשני לראשון. מהראשון לשני. מהשני לראשון. מהראשון לשני, מהשני לראשון. עשר פעמים. אחת-שתיים-שלוש-ארבע-חמש-שש-שבע-שמונה-תשע-עשר. ואז שוב - אחת-שתיים-שלוש-ארבע-חמש-שש-שבע-שמונה-תשע-עשר. ושוב, לאט - אחת-שתיים-שלוש-ארבע-חמש-שש-שבע-שמונה-תשע-עשר. לא הבנתי למה, לא ידעתי. נראה שלא הייתה כל סיבה - לא אחת שיכולתי לחשוב עליה, בכל אופן. המשכתי לזפזפ בקביעות של עשר פעמים רצופות במשך שעות - ואני חושבת שמיותר לציין שצפייה, צפייה של ממש - הפכה לבלתי אפשרית.
 
וסדרי האכילה הקבועים: קודם אוכלים את זה, אחר כך נגיסה קטנה מההוא, לגימה מהמיץ - לא ארוכה מדי - שתספיק הכמות שבכוס עד שאסיים לאכול. סדר קבוע, וגם מיקום מדוייק לכל כלי - הצלחת, הקערה, הכוס, הסכו"ם. שעה קבועה, חייבת לסיים תוך זמן קבוע מראש, בחדר קבוע מראש. קפדני עד כאב, אין וויתורים. מסדר צבאי של ממש. למה? - שוב, לא ידעתי. גם לא שאלתי את עצמי. עבורי, הסדר המופתי היה עניין של מה בכך. נמנעתי מלהתעמק, מלתהות.
 
על ריטואל התפילה כבר סיפרתי. ריטואל התפילה שלי נחקק במוחי כיחיד שהסב לי עגמת-נפש של ממש. את התפילה כפיתי על עצמי, מאמינה שבהיעדר שינון מדוייק וקפדני של מילותיה, אחת-לאחת - דבר איום יקרה. טון הדיבור, המבט מעלה - כלפי השמיים, רצף ושטף הדיבור ואפילו עוצמת הלפיתה של ידיי זו בזו - לכל אספקט, ולו הזעיר ביותר - הייתה חשיבות שאין להמעיט בערכה. ובֵצל זאת - ברור היה שלא אוכל להרשות לעצמי לסטות, ולו הסטייה הקטנה ביותר. כל טעות וחוסר-דיוק דינם היה התחלה מחדש. 
 
היו אחרים - כאלה ש, כזכור לי, כללו גם טיקים קטנים - משיכה בכתף שממנה לא הצלחתי להרפות, נשיכת שפה, חריקת שיניים. כאלה. אפילו היום, אחותי ואמא שלי דואגות להזכיר לי שבכל פעם כשמתחילה לדבר - אני מלקקת את השפה התחתונה. ואני - אני בכלל לא שמה לב.
 
ואלו שלעיל, ורבים כמותם - שטויות. שטויות, שכן לא הייתה להן כל השפעה עליי. איני יכולה לומר שסבלתי, שהתעניתי. הריטואלים שלי היוו חלק משגרת החיים היומיומית שלי. הם היו חלק ממני, ומהצורך הבוער להשליט סדר ואירגון במקום בו היכו הכאוס והאנדרלמוסיה.
 
השנים התובעניות-פחות הסתיימו, ובפתיחתה של תקופה, ניצב לו ה - OCD מולי כמפלצת בעלת שלושה ראשים - והוא נראה גדול ומאיים יותר משזכרתיו. שלושת האותיות הלועזיות חברו להן יחדיו לחומת בזלת שלא נראה כי מתכוונת לפנות היא לי דרך. ואין מעל, ואין מתחת. ואין מימין, ואין משמאל. אני דורכת במקום.
 
ראשונות, הגיעו המחשבות המבעיתות על פגיעה באהובים עליי ביותר. אני זוכרת את דובי-מישה - הדובי הראשון שלי, שנקרא ע"ש שמו של חבר טוב של אמא מצ'כיה, ארץ הולדתה. דובי-מישה כבר איבד את פרוותו הנעימה, וכולו מארג יבש ומחוספס. תווי הפנים נותרו כשהיו, והוא מביט אליי בעצב ממקום מושבו בארון הבגדים. תמיד חשבתי שהוא עצוב. הייתי מוכנה להישבע - דובי-מישה נראה עצוב. עכשיו הוא מחייך. עכשיו שוב עצוב. את הדובי שלי לקחתי איתי לכל מקום כשהייתי קטנה - לכל גן שעשועים, לכל טיול בעגלה. ולפעמים, לפעמים הייתי עומדת מול החלון הפתוח לרווחה, מחזיקה את דובי-מישה ומפחדת שאשליך אותו מבעד לחלון. ילדה קטנה מוכת-אימה. מחבקת את הדובי שלה חזק-חזק - כי אם לא תעשה כן, היא עלולה לפגוע בו. היא עלולה לאבד אותו. שנים חולפות. בחנוכה לפני מספר שנים החזקתי את קאיה, החתולה המקסימונת שלי, בזרועותיי בעוד הדלקנו את הנרות שהאירו את החדר באור כתמתם ונוגה, שרים כולנו את מזמורי החג הקבועים. מעוז-צור. אני שרה, ומביטה באש האוחזת בשמונת הפתילים. אני מרגישה את קאיה. הלב מחמיץ פעימה כשאני שומעת את עצמי מאיימת: תזרקי אותה. תזרקי אותה לשם, לאש. תשרפי אותה. אני נחרדת - מה אם אזרוק את הקטנטונת שלי אל האש? מה אם אפגע בה? אני מסוגלת, אני מסוגלת. אני מסוגלת? - החרדה תופסת תאוצה, ואני מביאה את קאיה במהרה למקום מבטחים, הרחק מהאש. שלא תתקרב, בבקשה - שרק לא תתקרב אל החנוכייה. מאז, חנוכה מפחיד אותי.  
 
כיום אני מתמודדת עם מחשבה אובססיבית אחת - מסחטה אנושית שהופכת אותי לחצי לימון מיובש מאנרגיות. היא לא ממוקדת, והיא לא חסה. אין בה זיק של רחמים, ואני - אני שפחתה הנאמנה.
 
אובדן. שממה. חורבן.
 
או במילים אחרות? - "טפו-טפו-טפו".
 
זה מתחיל בדברים הקטנים, הטריוויאלים ביותר. מה אם (אני מנסה לחשוב על משהו שלא מהווה איום גדול מדי עליי. אין לי את האומץ לנסות ו"לבחון" מחשבה אחרת, מפחידה יותר, מבעיתה יותר) מערכת הסטריאו תתקלקל? ששש!!! הס!!! לא לחשוב על זה! הזכרת? חשבת? - מהר - "טפו-טפו-טפו" ועוד שלוש נקישות על הראש! כי את כבר הרי יודעת, סקינלס - אם תאמרי כל דבר שהוא על מערכת הסטריאו ולא תאמרי טפו-טפו-טפו שלוש פעמים ותנקשי על הראש - משהו נורא יקרה למערכת - היא תתקלקל. בטוח. ללא שום ספק. "טפו-טפו-טפו" - ואת מוגנת. זה בסדר - לא יקרה שום דבר! ובעצם - גם את זה אסור להגיד. אם אומר לעצמי שדבר לא יקרה - וודאי אפתח פה לשטן. אמרה מסוג שכזה מצריכה עוד שלוש טפו-טפו-טפו, וגם שלוש נקישות.
 
זה ממשיך לפחדים משתקים מאובדן, מהאימה שכובשת אותי כשחושבת על יקיריי. אני מלטפת את הכלבה ובטרם תצליח מחשבה עתידית כלשהי להשתחל פנימה - כבר אמרתי טפו-טפו-טפו, ונקשתי. אמרתי ונקשתי פעמיים - ליתר ביטחון. ואז, אז חשבתי שעוד פעם לא תזיק. כלומר - שלוש סדרות של טפו-טפו-טפו פלוס נקישות.
 
שלושת הסדרות הופכות לחמש. ולעשר. ולעשרים. לימים, גם המספר מאבד מחשיבותו, ואני עוברת להתמקד ברמת העוצמה בה נוקשת על ראשי. שתי נקישות, ואז אחת - חזקה יותר (ביחד עם הטפו-ים, כמובן). גם אז - זה לא מספיק. אני משכללת את מערכת ההגנה המלאכותית שלי עוד ועוד, עד שהטקס מאבד כליל מטקסיותו ומחוקיו - עשרות טפו-ים מלווים בנקישות - יותר מהר. יותר מהר. יותר מהר. יותר חזק. פחות חזק. עכשיו יותר חזק. ושוב - עוד פעם. להגביר עוצמת נקישה - אני מגיעה למצב שבו מכה את עצמי, פשוטו כמשמעו.  זה לא מספיק! שוב, ושוב, ושוב. ועכשיו - תפתיעי את עצמך (?!?). תנקשי נקישה אחרונה - ואז - כשלא תצפי לנוספת - נקשי שוב, נקישה סופית ועוצמתית יותר מכל קודמותייה יחדיו. הנקישה הזו, אני אומרת לעצמי - תחתום את הטקס המייגע. אבל איך, איך לעזאזל אני מסוגלת "להפתיע את עצמי"? אז אני נוקשת. ונוקשת, ונוקשת. מסננת טפו-ים מבין שיניי שוב ושוב. חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה. תנקשי, תנקשי, תנקשי. אם לא - משהו איום יקרה, את יודעת את זה. תנקשי עוד. זהו, סיימת. הא!!! - הנה, לא צפיתי את זה בכלל - נקשתי שוב. עכשיו בטוחה. עכשיו רגועה.
 
עד הפעם הבאה.
 
מבחינה רציונאלית אני יודעת, מבינה - אין בי שום כוחות על טבעיים, ואינני יכולה למנוע מדברים להתרחש, בדיוק כפי שאינני יכולה להביא דברים לידי התרחשות - דברים הקשורים ב"כח עליון", "גורל", מה-שלא-יהיה. ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי באותה הסיטואציה שוב ושוב: משהו קורה. קטן, גדול. אני חושבת אחורנית - האם דיברתי על מה שקרה, האם התייחסתי לנושא? האם סיפרתי לחברה איזה מערכת סטריאו מגניבה קניתי - מבלי לנקוש, מבלי לחזור ולדקלם "טפו-טפו-טפו" עשרות פעמים? כן, סיפרתי - ולא נקשתי. ולא טפו, ולא שום דבר. וכך אני "תופסת" את עצמי פעמים אינספור. אה - לא נקשתי, ולכן אירע. ברור לחלוטין. זו אמורה להיות הוכחה חותכת לכך שאני מסוגלת לשלוט בהתרחשותם ו/או אי-התרחשותם של דברים - לא כך?
 
לא. אני יודעת שלא.
 
ועם זאת - אני ממשיכה את אותו ריטואל שמאמלל אותי, שגוזל מזמני ומכוחותיי, שכובל אותי בשלשלאות ברזל עבות, ששומר אותי דרוכה, עירנית - קצת כמו חייל, שומר בשדה-קרב עקוב מדם. ואם יתנפל צבא האויב, ואם יפלו חלל חיילים בפלוגתו - הרי שהוא, החייל אשר נרדם בשמירה, נושא בכל כובד האחראיות. זוהי אשמתו.
 
 
 
 
 
נכתב על ידי Skinless , 29/5/2006 18:49   בקטגוריות אז מי אני, בעצם?  
64 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אסתי ב-2/1/2010 18:52



הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSkinless אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Skinless ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)