מילים קטנות מטפסות על מילים מטפסות על מילים מטפסות על מילים, ערימה משולשת, פירמידה מתמוטטת. תזוזה מפורקת, שקיעה ובוּם. מכה. מתפזרת, נוזלת, מאבדת ושוכחת. שוכחת מי אני, מה היה, למה ואיך. איך הלאה, לאן באפילה, גורילה מחפשת דרכה בג'ונגל עבות. עפעפיים גדושים ועייפים, עוד ישנה, עוד לא יודעת, עוד מבכָּה, עוד נאחזת ונגררת, עפעפיים עייפים. עייפים. מילים מזמינות מילים מזמינות מילים ואני משתוללת, מתפלשת כמו בבוץ, טיפות של גשם שוטפות, אני לא רואה. מחשבה מזמינה מחשבה מזמינה מחשבה ואני דוהרת בין האורות, ירוק-כתום-אדום. מתפוררת אל תוך שלולית של קלקר לבן, כדורים צבעוניים בבריכת ילדים. כמו שוחה ומנענעת גפיים, כמו מנסה לעלות על פני השטח. הראש למעלה, תשאירי למעלה. למעלה-למעלה כל הזמן. ראש זקוף. שפתיים רוטטות. שרירים נוקשים. צפה, בולעת מים. מלוח. מריר. מתוק. הכול מתוך הכול מתוך הכול. כחול מרחוק, שקוף מבפנים.

תחזרי לישון.

את בסדר.

ששש.

הצילו.

אתמול בסביבות חצות יצאתי מהחדר בדרכי לשירותים. ברקע, מכיוון הסלון, נשמע קולו של שיר מוכר - האורות המהבהבים על הקיר שמולי אישרו שהטלוויזיה פתוחה, ושתורם הזרע צופה. ידעתי בדיוק במה הוא צופה - מוקדם לכן, באותו יום, קיבלתי התראה בדואר מחברת הלווין על שידורו של הסרט נערה בהפרעה - צפיתי בו כמה פעמים בעבר. זה הסרט היחידי שמכירה אשר עוסק באופן ישיר בהפרעת אישיות גבולית. גיבורת הסרט היא סוזנה קייסן (בגילומה של וינונה ריידר), נערה בעלת הפרעת אישיות גבולית הנשלחת למוסד פסיכיאטרי לאחר ניסיון אובדני. לא תיכננתי לצפות בו - אהבתי את הסרט, אבל לא עד לכדי צפייה בפעם השלישית, או הרביעית, או החמישית, או אלוהים יודע כמה.

זכרתי את הסצינה בה מתנגן השיר ששמעתי - זו הסצינה בה דייזי, בחורה בעלת הפרעות אכילה אשר פוצעת את עצמה, נמצאת תלויה בחדרה ע"י סוזנה. ערב לפני כן, מתעמתת דייזי לראשונה ולאחרונה בחייה עם מציאות עליה איש לא דיבר, עם מציאות אותה לא העז להעלות - סיפור ההתעללות המינית שהעביר אותה אביה. על אותה המציאות העזה לפצות פיה - ומבלי לחסוך במילים - נערה שלישית, סוציופטית בשם ליסה (בגילומה של אנג'לינה ג'ולי).

סוזנה מביטה בדייזי המתנדנדת באימה בעוד החתולה שלה, רובי, מייללת מחוץ לחדר.

שאלתי את עצמי בעודי צופה שוב בקטע, מודעת לכך שבאותם הרגעים ממש צופה בה גם תורם הזרע - האם הוא יודע? האם הוא מבין שכך התנדנדתי אני במשך שנים, ושעודי מנסה להשתחרר מאחיזתו האיתנה של החבל שמסרב להרפות? האם הוא יודע שאני משוועת לאוויר - בגללו?


כנראה שלא.


בלילות אני הורגת אותו - לילה אחר לילה. אני לא יודעת כיצד, אני לא זוכרת איך. אני רק יודעת שמתעוררת לעיתים בתחושת אימה - ובפעמים אחרות עם חיוך מריר-מתוק על פניי. החלומות מקבילים לפנטזיה בשעות העירות - שעות בהן אני חותכת אותו, חונקת אותו, דוקרת אותו. משפילה אותו עד עפר, דורכת ורומסת. לפעמים אני מצליחה להפחיד אפילו את עצמי.

כחלק ממחקרה של אירית בנושא חלומות, "תרמתי" לה חלום אחד שזכרתי לרשום, שמצאתי בו ייחוד. אני לא בטוחה למה.








● תיאור החלום - ספר על חלום שחלמת. נסה להיזכר בכמה שיותר פרטים מהחלום.


(אני מעתיקה מילה במילה תיאור חלום שכתבתי רגע אחרי שהתעוררתי):


ח.ו (המנהלת שלי בביה"ס היסודי, שהייתה שנואה על כולנו - עריצה מתנשאת ממנה פחדנו תמיד) מתעללת בי ומשפילה אותי בכיתה. בפעם הראשונה, אני מעזה למרוד נגדה ולהגיד לה בדיוק מה אני חושבת עליה. היא מסלקת אותי מהכיתה. אנשים מסביב שותקים. ח.ו אומרת שהיא תסלק אותי מהביה"ס, ובתגובה אני אומרת לה שבמשרד הבריאות/חינוך בעירי יודעים עליה הכול ומפחדים ממנה - ושזו הסיבה היחידה שהם לא עושים כלום. יום אחרי אני חוזרת לביה"ס, וח.ו מודיעה לי בסיפוק ש"אין יותר [עיר] - רק ת"א!" היא סיפחה את העיר בה אני גרה לת"א (טוב, פה אני צוחקת. לא צוחקת-ממציאה - צוחקת-צוחקת - מה זה "סיפחה את [עיר] ל-ת"א"..?!) היא נותנת לי שלט גדול שבו כתוב שאני מסולקת. אני אומרת לה בגבורה שאני אלחם ואערער. בחוץ, הילדים מאוד תומכים, אומרים שאני אמיצה ונהדרת ושהם מאחורי. ילדה אחת מדברת עלי כשאני עוזבת את שטח הביה"ס: "היא נפלאה, אני מעריכה אותה כל כך, כל הכבוד לה". אני בדרך הביתה ואמא בתוך הביה"ס (?!), צועקת לי שהיא הולכת ותיכף תחזור - התקשרו מהביה"ח ואמרו לה שהמצב של נ' (החברה הכי טובה שלה כיום) התדרדר. כשאני חוזרת הביתה, היא שם. אני רוצה לספר לה על מה שקרה ועל הרצון שלי להשיב מלחמה אבל לא מצליחה, כי היא עסוקה ומוטרדת. אני מרגישה אשמה על שרוצה לספר לה על הכול בשמחה כשהיא מוטרדת, ולכן שואלת מה שלום אילדי (החברה הכי טובה שלה בעבר, שנפטרה משבץ לפני ארבע שנים). אמא אומרת "המצב השתפר והיא תשוחרר מביה"ח בקרוב". ועדיין - היא עצובה, התנהגות סותרת. אני צריכה לשירותים, אבל הולכת למיטה של אמא (ומתיישבת במקום המדויק בו ישבתי אחרי האונס הראשון, כשסיפרתי לה על אבא שלי ועל מה שעשה) ומשתינה, רק קצת, על חולצה שמונחת על המיטה. אח"כ אני מפסיקה ומחליטה לעשות את השאר בשירותים.

אני חוזרת לביה"ס, לאולם חשוך ובו הרבה תלמידים. כשח.ו נכנסת אני זוחלת אחורה ומתחבאת. למרות שיש לי אישור להישאר בביה"ס ח.ו אומרת משהו כמו: "כל מי שמרגיש טוב עם עצמו/טוב ממני, שיצביע". בהתחלה אני מפחדת, מתחבאת בשקט, ואז מגיחה מהמחבוא על הברכיים ומצביעה כדי שח.ו תראה אותי. ח.ו אומרת לכל מי שהצביע לצאת - חוץ ממני. המקום מתרוקן - פה יש פער בזיכרון - ובסוף החלום, אני יוצאת מהאולם ומשאירה שם את ח.ו.



● אלו אסוציאציות עולות לך בהקשר לחלום או לחלקים ממנו? מה הפירוש שלך לחלום?

(הפירוש צריך להיות אישי בלבד. מה החלום מעורר בך. אין צורך להיכנס לתיאוריות ולפירושים פסיכולוגיים).



כשאני חושבת על החלום, עולה סיפור ההתעללות שעברתי מצד אבא שלי במהלך השנים (במיוחד זו המינית) ועל תהליך ההתמודדות שלי ושל המשפחה שלי (כשאת המשפחה מייצגת אמא שלי, וח.ו - את אבא שלי). ההתעללות וההשפלה של ח.ו הן כאותה התעללות והשפלה שספגתי מאבא שלי - גם הוא - אז, לפחות - היה בעמדת כוח. בחלום אני מנסה למרוד נגדו - אני חושבת שהניסיון הראשון למרוד (מתואר כ - "בפעם הראשונה...") מסמל את התקופה שעוד הייתי מעזה לעמוד נגדו, להתעמת איתו. העימותים תמיד היו מסתיימים בניצחון (טכני?) שלו - צעקה, קללה, השפלה, איום, לפעמים מכה. אני חושבת שהניצחון הזה שלו מתבטא ב"סילוק" שלי מבית הספר, מהטריטוריה שלו. ובאמת - כמו שח.ו סילקה אותי, אבא שלי "סילק" אותי מכאן, מהבית שלי, ממקום המבטחים שלי - וגם סילק מעליי את המשפחה שלי שסירבה ומסרבת עד היום לומר משהו כנגדו, להתייצב כנגדו במטרה להגן עליי. ומה גם שההשפעה הנפשית של ההתעללות הרחיקה וניתקה אותי מהמשפחה - נפשית ולפעמים גם פיזית - כשהייתי מתאשפזת לתקופות ארוכות יותר וארוכות פחות. כשאני אומרת לח.ו בחלום שמשרד הבריאות/חינוך יודע עליה - אני חושבת שאני בעצם רוצה להגיד לאבא שלי שלמרות שהן שותקות (כמו שבעירייה שותקים וגם מרשים לח.ו "לספח" את עירי לת"א ולסלק אותי מביה"ס) - אמא שלי ואחותי, שלמרות שהן מרשות לו להמשיך לשלוט ביד רמה ולהעלים עין - הן יודעות מה קרה. כמו ש"יודעים עליה ומפחדים ממנה ולכן לא יעשו כלום" - כך גם אמא שלי ואחותי מפחדות ממנו, ונותנות לו להמשיך.

לילדים התומכים בחוץ, בשטח ביה"ס, אלה שאומרים לי שאני נהדרת וכו' - אין פנים, וזה מזכיר לי את הבלוג, ואת האנשים שתומכים בי שם - ובעצם, מבלי להכיר אותי, או ליתר דיוק - מבלי שאני אכיר אותם. עצם פתיחת הבלוג מסמלת בעיני, באמת, מן "מלחמה שערה" שאני משיבה - כמו כשהודעתי לח.ו בחלום שאני לא עומדת לוותר, ושאלחם בה.

כשאמא שלי צועקת לי משטח הביה"ס (שהוא בעצם השטח שבשליטת אבא שלי?) שהמצב של נ', החברה, התדרדר ושהיא נוסעת אליה - היא כאילו עוזבת. זו נטישה כפולה - היא נשארת עם אבא שלי, לצד אבא שלי, ואז, גם כשהיא עוזבת (אולי סמל להתרחקות שלה ממנו שהלכה וגדלה עם השנים?) - היא לא כאן בשבילי - היא נוסעת. כשהיא חוזרת הביתה - גם אז אני לא מרגישה שהיא באמת שם בשבילי - החברה שלה אמנם החלימה, אבל היא עצובה - זו התנהגות סותרת. כשהיא אומרת לי היום שהיא מבינה ויודעת ובמקביל מטאטאת מתחת לשטיח את כל מה שקרה וקורה - גם זו התנהגות סותרת, ואני לא בוטחת בה, וכועסת. הכעס שלי עליה מתבטא שוב, לדעתי, בהשתנה שלי על החולצה שלה - אני עושה את זה מאותו מקום של אז, ממקום של זעם עצום, מהמקום (הנפשי והפיזי) בו סיפרתי לה לראשונה על האונס. אני גם חושבת שההשתנה בחלום מייצגת את האקט של מריחת השתן שלי על המצעים של אבא שלי - דבר שעשיתי באמת לא הרבה לפני. ובכל זאת - אני מרחמת עליה, ואת שאר השתן מרוקנת בשירותים. כלומר - אני מביעה קצת כעס - אבל מיד מתקפלת ונסוגה - כי יש בי את המקום שמרחם עליה (יש לה טרדות משלה, ואני רק מוסיפה להן) - ואולי המקום שמפחד לעמוד על שלי, ונגד אבא שלי. אני שואלת אותה לפני כן מה שלום אילדי (החברה שנפטרה במציאות) - אני חושבת שזה מוזר: למה שאשאל אותה לשלומה של מישהי שנפטרה? אולי כי אני לא באמת שואלת כדי לדעת - אלא כדי להביע עניין ולהפגין תמיכה בה - דבר שאני עושה מאז ומתמיד. לא משנה מהן הנסיבות - אני תמיד חושבת עליה, קודם. מה יעשה לה טוב, מה יעזור, מה לא יפגע בה.

בחזרה בביה"ס אני עם ח.ו (אבא שלי) ועוד הרבה אנשים, אבל שוב - האולם חשוך, ואין להם פנים. אני לא רואה אותם. אני יודעת שקיימת תמיכה - אבל היא מעורפלת, מטושטשת, ולא באמת משהו שאוכל להיעזר בו - בערך כמו התמיכה-לא-תמיכה של אמא שלי. כמו התלמידים (ששיבחו אותי קודם לכן) - גם היא מתחבאת, וגם אותה אני לא רואה. כשח.ו נכנסת אני זוחלת - אני מפחדת. אני מפחדת מאבא שלי. כשח.ו/אבא שלי קורא/ת עליי תיגר - אני מנסה להראות לה שהיא לא הצליחה להביס אותי, שאבא שלי לא הצליח להביס אותי. אני חושבת שבהצבעה שלי על הברכיים מתבטא הפחד והקונפליקט - אני אמנם מצביעה - וע"י כך בעצם אומרת שאני מרגישה טוב עם עצמי ומבטאת את עצם הלחימה היומיומית שלי וההתעקשות שלי על הקיום הבסיסי שלי, שהוא לא הצליח לרמוס אותי - וגם, בעצם, את התוקפנות הפאסיבית שאני מפגינה כלפיו כשאני מתעלמת ממנו ומסרבת לקיים איתו כל קשר - אבל אני "מצניעה" את האמירה הזו ואת התוקפנות, כאילו מפחדת להתגרות בו אם אעמוד זקופה. הפחד כאילו מגשים את עצמו - אבא שלי, בדמות ח.ו - מבודד את המקום, רק אני והוא שם, ואין מי שיתמוך, ואין מי שיציל. בסופו של דבר - זה הוא ואני, בחושך. ומה שלא קרה שם - הוא זה שנשאר בחושך, ואני יצאתי...

יש לי אוטו!!!

אני עדיין לא מעכלת. אממ - תרתי משמע. אני לא מעכלת שאחרי שלוש שנים - שלוש שנים של תלותיות בחברת המוניות שליד הבית (בקשר כבר למד להכריז עליי הסדרן - "הנוסעת הקבועה שלנו, הנוסעת הקבועה, נסיעה בטוחה. מי לוקח?"), שלוש שנים של רגשי אשם על כך שסוחטת מהארנק של אמא, שלוש שנים אחרי התאונה המחרידה ההיא - יש לי אוטו.

אני לא מאמינה שעשיתי את זה - שהצלחתי לשלם עבור סוזוקי איגניס 2006 אדומה. הגשמתי את המטרה הראשונה שלי - אני עצמאית. ואני...לא מעכלת - כבר אמרתי?

שבה לי, עם מערכת עיכול במצוקה (גסטרואנטריטיס [דלקת קיבה ומעי] - היי - שלושה קילו הלכו! לא צריך דיאטה! נו, אתם יודעים - Always look on the bright side of life? תבורך, מונטי פייטון!) לגסוס במיטת חוליי.