זה היה צריך להגיע לא?
עדיין קצת מוזר לכתוב עליו.. כמו להודות במותו
למרות שהבנתי שזהו
אבל עדיין מן הסתם שזה יהיה קשה..
אז איך לכתוב לו את ההספד
כל מה שלא הספקתי לומר כשראיתי איך שהכניסו אותו לקבר בהלוויה היום..
הלוויה ראשונה שהייתי בה, של ברויס, בוריס קרוש, מורה לפיזיקה ויותר מזה
מורה לחיים
עכשיו הוא זיכרון.. נזכרת בדברים שהיו לי איתו.. נזכרת ששבוע בדיוק לפני שהוא מת הייתי באסיפת הורים והוא זימן אותי כי רצה לדבר איתי
זוכרת שהוא אמר לי שהוא מאמין בי
זוכרת שהוא אמר לאבא שרציתי לפרוש מפיזיקה ושהוא לא היה נותן לי...
אמר שאני לא צריכה לדאוג, שהציונים ישתפרו ושהוא יהיה איתי ויעזור לעבור את כל המגמה הזאת עם ציון מצויין
סיפר בפעם האלף על הבנים שלו, על חופשת הסקי שהוא היה אמור להיות בה עוד פחות משבוע עם המשפחה, להדליק איתם נר ראשון של חנוכה
זוכרת שהוא הראה לנו תמונה שלהם מהפלאפון שלו ואמרתי לו שהייתי רוצה לראות אותם במציאות
נשמע שהוא היה מאוד גאה בהם, אהב את המשפחה שלו שם אותם במקום ראשון.. דאג להם עד אינסוף
סיפר שהבן שלו לא עונה לו שבוע לפלאפון כי הוא בצבא עם תפקיד חשוב והשני נמצא בארה"ב מטעם הצבא
זוכרת שישבתי שם ולא הכי רציתי ללכת אבל מצד שני חושבת על זה שמבחינתו הוא לא יפסיק לדבר
חבל שלא נשארתי יותר..
זוכרת איך בכל בוקר היה מגיע אלינו עם קפה וכשהייתי אומרת לו בוקר טוב היה אומר לי רק בוקר.. תמיד שאלתי אותו למה לא טוב, איכשהו אני לא זוכרת את התשובה..
זוכרת שראיתי בהלוויה את הבנים שלו בוכים, את הבן שלו מספיד אותו.. בן בוכה על אבא.. אשתו שכל כך אהב ודיבר על כמה שהיא מחזיקה אותו
כולם היו שם.. ביצפר, אנשים שלמדו אצלו, מורים, משפחה, חברים שלו, חברים של הבנים שלו שאני בטוחה שגם הוא הכיר נורא טוב, כולם.
אני זוכרת שהיו שיעורים אצלו שקראתי ספר והוא שם לב פעם אחת ואמר לי שהוא נורא כועס וזה לא מתאים
וזוכרת שהברזתי לו הרבה כי לא הבנתי אותו
אמרתי לו את זה גם ביום הורים.. שאני לא מבינה את השיטה שלו.. אבל שבכל זאת אני לא רוצה להעליב אותו. פשוט לא מבינה אותו..
כשאני חושבת על זה אמרתי לו בשיחה הזאת הרבה ממה שחשבתי עליו והוא הבטיח שיהיה בסדר
באמת שאהבתי את בוריס.. ועכשיו הוא איננו
הוא היה בן-אדם טוב, חייכן, סיפר לנו על הצבא, על טלפיות, עודד אותנו בכל מה שעשינו, ראה בנו בתור בני אדם לפני שראה אותנו בתור תלמידים
כמו אבא בבית-ספר הזה הוא היה לי
ורק היום שמתי לו זר.. רכנתי ליד הקבר שלו על הברכיים והדלקתי לו נר נשמה.. בכיתי
בכיתי כמו שבחיים שלי לא בכיתי.. מבפנים הרגשה קרה מבחוץ השמש קורנת עלי
עמדתי שם כשהכניסו אותו לקבר.. הלכתי מאחורי הגופה שלו עד שהגענו לשם גם.. לא יכולתי להוריד את העיניים
רציתי לראות
להיפרד
בפעם האחרונה..
אפילו איך שהוא מת מתאים לו, למות מנפילה מצוק.. לחשוב שעל אנשים שנופלים מצוק היינו מדברים בשיעורי הפיזיקה שלו..
זוכרת שהוא אמר לי יותר מפעם אחת "גבירתיי למה לא הגעת לשיעור היום?"
ששעת חלון שלי הייתי בחדר מורים כדי לשאול אותו משהו והייתי איתו כל השעה, דיברנו, אחרי זה חשבתי כמה הוא חפר
היום אני רואה את זה אחרת כמובן.. אני שמחה שנשארתי כל השעה הזאת ודיברתי איתו.. גם אז הוא סיפר על המקצוע שלו על הכסף שהוא באמת מרוויח מההוראה שהוא כל כך נהנה לעשות, ללמד אותנו, לצחוק איתנו, להיות יותר זמן עם המשפחה שלו
הוא בחר בדרך חיים ולא בדרך של עושר.. לכן הוא גם היה בן-אדם כל כך גדול.

ב18.12.2008 בסביבות השעה 11, נקבע מותו הטראגי של בוריס קרוש, נפילה מצוק זה היה, כנראה בעקבות סחרחורת לא הכי ברור.. בוריס קרוש, אב לשניים, בעל אוהב, דואג, חם, אב לתלמידיו, מורה לתלמידיו, בוריס, המורה שלי.

יהי זכרך ברוך.