חייה של עוד ילדה אחת.

טוב, אז בואו נראה, התקציר:

מייקי נעול בחדר חשוך בעוד היצור אשר פיתה אותו לשםחוטף את אמו, מייקי אינו יודע מה לעשות , כיצד הוא יתגבר על מכשולים אלו?

'איך נתתי לכל זה לקרות, אני חייב לעשות משהו חייב!' מחשבות אלו עברו בליבי בזמן בו הייתי בחדר הנטוש, החושך ששרר בחדר גרם לי להרגשה של אי נעימות ופחד רב, הרגשתי את הדמעות זולגות על לחיי, איני יודע מדוע, אבל מגען היה קריר ומגעיל, אולי מפני האווירה הקודרת שהייתה שם.

'תשתלט על עצמך, חייבת להיות דרך החוצה, חייב להיות פתרון' ניסיתי לעודד את עצמי, אך לשווא, החלתי לגשש אחרי המיטה "אני חולם,זה לא אמיתי,זה לא אמיתי!!" התחלתי לצרוח, ואז הרגשתי משהו חמים ורך, משהו שלא התאים לחדר הזה.

הרמתי את החפץ בשתי ידי, זה היה הדובון שהיה מונח ליד מיטתי, הדובון הכחול. התבוננתי בו, הוא היה הדבר המואר ביותר בתוך החדר הזה, זה היה נראה לי חשוד, ואיני יודע מדוע, אך לקחתי אותו והתקדמתי איתו אל עבר הדלת.

הרמתי אותו מעל ראשי, עצמתי את עיני והחלתי ללכת, לא יכלתי לעצור או אפילו לפקוח את עיני, כאילו מישהו שלט בי.

ברגע אחד השתחררה הלפיתה הזו,פקחתי את עיני במהרה וגיליתי שהייתי מחוץ לחדר ומה שהחריד אותי יותר מכל היה שהדובון כבר לא היה בידיי.

רצתי אל גרם המדרגות,היו מדרגות רק בכיוון אחד,למטה, ומכאן הסקתי שאני נמצא בקומה החמישית.

 החלתי לרדת במדרגות, רציתי רק לברוח מהמקום הארור הזה, רצית להיות בבית עם אמא ואבא, לשבת איתם יחדיו בסלון שלנו ולשתות שוקו יחדיו, כמו שהיינו תמיד עושים בימים קרים כאלו, אך זה היה בלתי אפשרי אמא ואבא נמצאים במקום כלשהו בבית הנוראי הזה ומחכים לי,והם בקומה הזו, השלישית אני מרגיש אותם.

"מייקי,מייקי בוא הנה,אמא ואבא פה והם מחכים לך, אל תאכזב אותם".

החלתי ללכת, מחפש את המקום ממנו נשמע קולו הצורמני של היצור, עברתי חדרים רבים אך ללא כל סימן להורי,

לפתע מעדתי , הצלחתי לחזור לשיווי המשקל וחיפשתי את הגורם לנפילה שלי.

ראיתי אותו שוב, את אותו דובון כחול שהציל אותי קודם לכן, הרמתי את מבטי, הדוב היה מונח ליד דלת 347, הצמדתי את אוזני לדלת והאזנתי. קולם של האנשים שדיברו היו לא מוכרים, "הבית הזה מקולל אני אומר לך, בוא נברח מכאן , באנו רק שנינו ושמעתי צרחות מקודם , אני לא מסוגל להישאר כאן" אנחנו לא בורחים, אנחנו באנו לכאן מסיבה מסוימת ואנחנו לא נלך עד שנבין מה קרה כאן ", הם התקדמו אל הדלת נעמדתי שם וחיבקתי את הדובון הכחול, הדלת נפתחה ומולי עמדו שני גברים גבוהי קומה, כמעט זהים לחלוטין , "ילד מה אתה עושה פה זהו אינו מקום למשחקים, היכן הוריך?", "איני יודע", עניתי ,"מה זאת אומרת אינך יודע?!, אין כאן בתים בסביבה אם כך הגעת לכאן במכונית הלא כן?", "הגעתי לכאן אם הורי,אך הם נחטפו ע"י היצור ששוכן בטירה" השבתי, " איך הוא יודע על היצור שבטירה?" אמר האיש השני לאחיו התאום,"יכול להיות ש..", "אל תדבר שטויות, אין סיכוי שהילד הזה הוא.." ,"אבל תראה, הדובון הכחול בידיו זה חייב להיות הוא!".

"מה שמך ילד?", "שמי הוא מייקל קונר, אבל כולם קוראים לי מייקי,", "ומה שמכם?", "אנו הם סמואל וג'ייקוב דוׂט","אבל מי מכם הוא סמואל ומי הוא ג'ייקוב?", "אני הוא ג'ייקוב" אמר האח החביב יותר "וזהו סמואל האח הרציני מבינינו", "אז מייקי, איך הגעתם לכאן בעצם?", סיפרתי לו את הכול...