| |
|
| 7/2006
חוֹלֵמִינג
היום בבוקר הכנסתי את ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לתיק, יחד עם היוגורט והענבים והתקווה שאני אוכל לצאת מהעבודה מספיק מוקדם כדי לנסוע לים ולקרוא בו עד השקיעה. ספר הדקדוק הפנימי הוא ספר-על, ספר-סערה (כמו חליפת סערה הוא שומר עליך מהגשם שבחוץ), ספר שחוסכים אותו וקוראים במנות קטנות ורק בזמנים טובים ובמקומות יפים, ואם אתה אדם שכותב - אתה מפסיק לכתוב בזמן שאתה קורא אותו, מרוב שאתה יודע שלעולם לא תוכל לכתוב כל כך טוב.
אבל בלב אני יודעת שכשאני אצא מהעבודה יהיה חושך בחוץ. קיו3 (הרבע השלישי של השנה) כל כך ידוע לשמצה, כך שבתוכנית העבודה של אוגוסט, ליד שמו של האדם הכי פחות נחוץ בצוות מופיע המספר מאתיים אחוז. לפני שבוע הייתי סופר-עסוקה, היתה העבודה ומכון הכושר וארבעה דייטים בשבוע וחצי, והדחיסה הזו לא הוכיחה את עצמה, עדיף שאני לא אתייחס לדייטים כעוד פרויקט שצריך לסיים, כי בסוף אני מוצאת את עצמי רוצה הביתה בבית קפה בנאלי עם הפוך בנאלי בחברת הוביט רשע (הכינוי הזה בלתי נמנע, היתה לו טבעת מיי פרשס כמו הטבעת משר הטבעות. בדמיוני ציירתי לו כתר מעל הראש והכתרתי אותו כדייט הגרוע ביותר מזה הרבה מאד זמן).
אני נמנעת מלהזמין את איש הבטטות לקשור חוטים מהצנצנת לתקרה. עליזה מתפרעת חופשי על הדפנות של הקיוביק בדרכה לחלונות, ומשתפלת גם על המסך בואכה מחזיק הפתקים של פו הדוב שמודבק עליו. וי אומר שלא רק שאני לא סובלת מזה, אני בטח בדרך להביא גם תרצה כדי שעליזה לא תישאר לבד (הוא מתכוון לבטטה נוספת). וי תמיד ידע לתת שמות טובים לדברים. אתמול בבדבדבה (ארבע אחרי הצהריים בגלי צה"ל) היו שירי-אמא. השיר "בואי אמא" תמיד עושה לי משהו בלב. הרמתי טלפון ושאלתי אם אפשר לבוא לארוחת צהריים בשבת.
אהרון מספר הדקדוק הפנימי מתפעל מהפרזנט קונטיניוס באנגלית עד כדי שהוא מאלף את העברית להתאים לדקדוק הזה.
כשאהרון חולמינג או חושבינג בספר, אני מחייכתינג מבפנים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
