| |
|
| 7/2006
מה חדש בממלכת האושר
שבת בצהריים. אני יושבת בפינת האוכל אצל ההורים שלי, מודדת מרחקים לפי פרקי האצבעות על מפת הטרילין הצהובה. מהקישוט הזה לקישוט הבא זה בדיוק ארבע אצבעות ועוד קצת, אני מחנטרשת במוח של עצמי, מנסה להתעלם מהשתיקה שירדה על השולחן. אמא שלי אומרת שלאנשים אחרים יש ילדים שהם כבר נשואים ויש להם ילדים. בסדר. לא. אמא שלי *מתלוננת* שלאנשים אחרים יש ילדים שהם כבר נשואים ויש להם ילדים. אחר כך אני מסיעה את אמא שלי ואותי לסבתא שלי, שהיא סבתא מגניבה שמבינה קצת בכדורגל ושמחה בדיוק כמוני על הנצחון של איטליה על גרמניה (אם כי מסיבות יותר טובות משלי), והעובדה שיש לה נכדה לא נשואה ושאין לה ילדים אף פעם לא גרמה לה לעשות מזה עניין על שולחן האוכל או מחוצה לו, והעיקר שאני מאושרת, ויש לה אור בפנים כשהיא מסתכלת עלי.
מפה לשם אמא נזכרה בשמלת החתונה שלה שנשמרה בארון של סבתא. סבתא, שהיתה תופרת פעם, ותפרה שמלות לגברות הכי מכובדות בעיר שהיו עושות את תצוגות האופנה שלהן בבית הכנסת, תפרה גם את שמלת החתונה של אמא. זו שמלת סבנטיז פשוטה, חסודה מדי במחשוף, ששרווליה מתרחבים ובמרכזם קישוטים לבנים עדינים שתואמים לקישוטים בצוואר. בגיל עשרים ושש אמא שלי היתה לגמרי ציפלונה, ובכל זאת נדמה שהשמלה לא צרה מדי למידותי. לחצים חברתיים ותוך גולגלתיים משפיעים עלי למדוד אותה. קיצורו של דבר - הרוכסן נרכס, והעובדה שקשה היה לי לנשום נבעה מהסיבה המשמחת שהציצים שלי גדולים מאלו של אמא שלי ביום חתונתה. לבישת השמלה הלבנה, במפתיע, לא הוסיפה ולא הורידה ממצב רוחי. לא הרגשתי חגיגית ונסיכותית יותר בשום צורה.
וי ואני קבענו בשמונה וחצי. נסענו ליפו לאבולעפיה ולגלידה ויקטורי, ובין לבין חנינו בסמטה חשוכה למחצה. מוסיקה וקולות מסיבה נשמעו מאחד הגגות, ומכיוון שהוכתרתי למוזת ההרפתקנות של וי, כי כשאנחנו יחד קורים לנו דברים לא צפויים שראשיתם בסקרנות, הלכנו לבדוק אם קורה משהו מעניין שאנחנו צריכים לדעת עליו. באמצעו של גרם מדרגות מתפורר בבית יפואי ישן חיכה לנו איש גדול ורחב, שהחתים אותנו על טופס שאומר שאם קורה לנו משהו רע למעלה אנחנו לא יכולים להאשים אף אחד, ולכלך את הידיים שלנו בחותמת שחורה. חשבתי שתהיה חותמת מגניבה אבל על היד שלי היה כתוב "פרגיות חומוס צ'יפס סלט" בשתי שורות. על הגג היו ספות ובר מחוזק בוודקות ובריכה קטנה ומוסיקה וכלבים ואנשים בבגדי ים שרקדו ועישנו. מזל שמלכתחילה הייתי לבושה כמו כוסית (מילותיו של וי), כך שלא נראיתי שונה משאר הבחורות. בחורה באאוטפיט של מדונה מכמו בתולה אמרה שזה חלק מליין מחתרתי של מסיבות שמארגנים אנשים מהאומן, ושקיומן עובר מפה לאוזן. לרגע הרגשתי וולווט. ידה ידה ידה, אני ווי לא עשינו שום דבר שסיכן את בריאותנו או הכתים את עברנו... סתם נו, אנחנו כאלה חננות וילדים טובים, ישבנו שם חצי שעה מתפעלים מהחוויה האנתרופולגית, והלכנו לאכול פרוזן יוגורט. אפילו הספקנו לראות את הסוף של המשחק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
