| |
|
| 7/2006
פוסט בלתי נמנע על המצב (1)
ביום ראשון, פחות או יותר בזמן שהוצתה השריפה במורדות הכרמל, נקרעה רצועת החזיה שלי. טוב, לא ממש נקרעה, זו רצועת סיליקון שקופה שנתלשה מהוו שתפוס בחזייה אבל אנחנו סוטים מהנושא. אחר כך נסעתי לקניות בסופר, וכשחזרתי לאוטו אסופה עם כל השקיות ראיתי שיש פנצ'ר באחד הגלגלים. בדרך הביתה במונית ראיתי את הכבאיות מגיעות לאזור השריפה, ואת העשן מיתמר מאחורי ההר, והיתה לי תחושה של קארמה רעה ושהצרות לא מסתיימות כאן, כאילו ענן שחור ירד על חיפה. ביום שני מישהו מהצוות הודיע שהוא עוזב, ואחר כך מישהו אחר מהעבודה קיבל התקף לב, וכמה ימים אחר כך עוד שכב מחוסר הכרה בטיפול נמרץ. חשבתי לעצמי אז שהצרות התרחבו לסביבתי המיידית. אחרי יום שלם שבו מטוסים ומסוקים חגו מעל עמוד העשן, קטנים למראה, והלהבות העמידו פני מתות רק כדי להתעורר מחדש וללחך את זנבות כלי הטיס הזעירים, כובתה השריפה.
בבוקר שאחרי נחטפו החיילים וכל השאר ידוע.
כשנפל הטיל הרחתי קצת פחד על עצמי. לא שמעתי כלום למרות שהייתי אולי חמישה קילומטרים מהמקום בקו אווירי. אחותי התקשרה ודרשה שאסע לאזור המרכז, היו לי לפחות שלוש אפשרויות שהייה שם. אחרי ששקלתי לכאן ולכאן החלטתי שאני מעדיפה יותר מהכל להתעורר בחיפה בבוקר יום שישי. לא שיניתי תוכניות, ואני נעה בין התרגשות רגעית לאפאתיות. אני הרי לא באמת בחזית, כולה קטיושה משופרת אחת. בלילה ישנתי היטב בחדר השינה שלי שיש לו קיר חיצוני אחד שפונה לדרום. היום רבים מהאנשים העדיפו להסתובב במקומות סגורים כמו קניונים, ומעט מאד אנשים בילו בחוף הים. בארומה הגישו רק קפה ומאפים, כיאה לסניף הפועל באומץ בחיפה הנצורה. ואיש אחד התחיל לדבר איתי על המצב, ואז שאל אם אני פנויה. ואני אומרת - מזל שתמיד יש נושאים לשיחה במדינה הזאת, אחרת איך היו מתחילים איתי?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
