| |
|
| 7/2006
פוסט בלתי נמנע על המצב (2)
בשבת נסעתי לתל אביב, כמתוכנן. אני ווי הלכנו לים להתמנגל בין אנשי הבועה המאושרים (אני בעד הבועה, משום שתמיד טוב שיש לאן לברוח. אבל שהאנשים שחיים בתוך הזכוכית הבלתי חדירה הזו יגיעו לצפון לעשות את ההפגנות שלהם נגד הלחימה במקום לעשות מסיבות בשדרות בני ציון, אני מציעה). אחר כך ארזנו כמה דברים ונסענו לחיפה, משום ש-וי עובר לגור בחיפה (לקצת זמן! כך אני אומרת למכיריו ומוקיריו שחשים שהוא נלקח מהם במזיד) בדירה ששייכת למשפחה שלו.
ביום ראשון בבוקר נסענו לשתות קפה ולהביא את וי לרכבת. בדרך אני שומעת פופים עמומים כאלו, אחד אחרי השני. "וי, זה נפילות" אמרתי לו. "עזבי, זה משהו שמתחבט בבגאז'". הגענו לקפה, ואנחנו רואים אנשים בהיסטריה עם הפלאפונים. "טוב, זה לא היה משהו בבגאז'" אמרתי.
הפלאפונים קרסו. הטלפונים הקוויים קרסו. בטלוויזיה של הקפה אמרו שהיו קטיושות על חיפה. הלכנו לבדוק מה קורה עם האנשים בעבודה שלי. בלובי היו אנשים אחדים שאמרו שכולם כבר במקלט. בלית ברירה נכנסנו למקלט, כשלאט לאט מצטרפים עוד ועוד אנשים. מישהו הביא רדיו עם רמקולים. אחרים ישבו ותקתקו בלפטופ שלהם, חרוצים שכמותם. לאט לאט התחלנו לקבל שיחות לתוך המקלט, ולקבל ידיעות על מה שקורה. ואז עוד פופים עמומים, ואזעקות, ועוד פופים. דמיינתי את הבית שלי חוטף פגיעה ישירה. "אלו רק נכסים חומריים" אמרתי ל-וי, "העיקר שאני בסדר". אחר כך שיחקנו איקס עיגול על פיסת נייר טואלט.
אחרי שעה וי חש קלסטרופוביה ושיכנע אותי לצאת מהמקלט. מכיוון שלא היו רכבות צפונית לבנימינה, וגם האוטובוסים לא היו משהו, החלטתי שאני לוקחת אותו לתל אביב. ובתל אביב חסרת הדאגות החיים כרגיל, אפילו ארגנתי לעצמי נעלי ספורט ובגדים קצרים והלכתי עם וי למכון הכושר שלו (מכון הכושר שלי בחיפה נסגר עד הודעה חדשה).
היום בבוקר חזרתי לחיפה, לעבוד. הגיעו בערך רבע מהאנשים מהצוות.
והעיר חיפה ריקה ועגומה.
עדכון 14:09: היינו בדרך חזרה מהאוכל, שמענו בומים, אחר כך היתה אזעקה, אחר כך עוד בומים, נכנסנו למקלט הקרוב, חיכינו רבע שעה, יצאנו מהמקלט, חזרנו לעבודה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
