| |
|
| 7/2006
פוסט בלתי נמנע על המצב (4)
ארבעת הימים האחרונים באזור המרכז היו חופשה אמיתית. שלוש פעמים בחדר כושר, פעם אחת עם וי בשיעור יוגה. משחק פול ברביעיה. שופינג. פגישה עם מיכלי, סוף סוף. מסעדות. סידורים. וי ואני כמעט נכנסנו לצילומי התוכנית של ארז טל, בסוף אפילו לא צפינו בתוכנית עצמה.
התגעגעתי לחיפה. התגעגעתי לחיפה הנורמלית, אבל גם בזו שקיבלתי אני מוכנה להסתפק.
האנשים שלא הגיעו בשבוע שעבר לעבודה והגיעו השבוע מביאים איתם אנרגיות של סטרס. הם מעבירים את המחשב שלהם אל הקומות היותר תחתונות של הבניין, במקומם של אנשים שלא מתכוונים להגיע. חלקם עברו ישירות אל המקלט, שם יפריעו להם היום שבע פעמים לפחות. באחת האזעקות אני תופסת רק גלימפס של לילך, להביור שהוצת על ידי מנוע הפחד המסתורי, ראשונה בחדר המדרגות. היא יורדת את כל הדרך אל המקלט, אני מסתפקת במדרגה הקבועה שלי בין הקומה הרביעית והשלישית.
האזעקה השמינית היום מוצאת אותי בסופר הדומם, שבו כולם מהלכים במהירות בין המדפים וקונים רק מתוך הרשימה ולא פריט אחד יותר. המקלט נמצא מאחורי דוכן הבשר של המעדנייה. הולכתי את העגלה שלי אל מול וילון הגומי, ועזבתי אותה.
כמה מאווררים, שולחן ועליו בקבוקי מים וכוסות חד פעמיות וכסאות סדורים כמו במסיבת יום הולדת עגומה. ריח בשר וחומרי ניקוי, קופאיות נרגשות ומזיעות, איש אחד שמגונן על החברה שלו שמדברת בטלפון ואישה אחת שמתעקשת לספר לי משהו שטותי על הבת שלה, קטנה לפני פיזור.
כולם יודעים שאסור לבזבז זמן, ולא כדאי להסתובב בחוץ סתם ככה. בחניון אני מצמידה את העגלה שלי לאחרת מהר מדי, ומטבע חמשת השקלים נופל מבין ידי אל הרצפה, מסתחרר מסביב מכסה מחורץ של ביוב ופלופ נופל פנימה, אל בור המים השחורים. נפלטת לי אנחה קטנה. שוב אני חושבת על הקארמה הרעה, ומדליקה את הרדיו במכונית.
Fool if you think it's over, It's just begun
זה בדיוק מה שמתנגן.
אלוהים, אני אומרת לעצמי, ושמה גז.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
