| |
|
| 7/2006
פוסט בלתי נמנע
אתמול הבנתי לפתע פתאום שאני לבד בבניין של עצמי. היתה אזעקה בתשע בלילה, ואני שמתי פעמי אל המקלט תוך שאני מצפה לראות מישהו יוצא מאיזושהי דלת, לצורך החברותא. במקום זה שמעתי את הד פסיעותיי. התיישבתי בחדר המדרגות, מתחת לכפתור של האור, כולי לבדי, וחיכיתי את הדקה שצריך לחכות לצורך הפרוטוקול. נהייתי חרישית. רק קול הטלוויזיה שלי מלמעלה קטע את השקט. היו צחוקים. אני חושבת שבדיוק ראיתי "חברים".
הסדרה הכי טובה בטלוויזיה שלי (יש לי הוט) היא "המשרד" בערוץ שלוש ביום רביעי.
היום כשיצאתי מהאוטו בדקתי והבחנתי שכל החלונות בבנין חשוכים. לכל אורך הרחוב היתה המ-ון חנייה. אבל המ-ון. בכלל בכל העיר אפשר לחנות איפה שרוצים. אם רוצים. היחידה שקידמה את פני היתה צ'יקונה, חתולה חכמה וצייתנית. זוג הסטודנטים מלמטה בטח מאכיל אותה כל יום, כי הם ברחו ממש קרוב, אל ההורים שלו בחיפה שיש להם ממ"ד, אבל הם לא מלטפים אותה כמו שהיא רגילה. הכנסתי אותה אלי הביתה. היא עשתה את הסיבוב הרגיל (משום מה היא מעדיפה את המקומות של הכבלים והחשמלים) ואז התיישבה עלי, מתחילה לגרגר כמעט מייד. אחר כך היא רצתה לצאת, ואחר כך היא חזרה, שורטת את הדלת בהתמדה ראויה. בסוף הכנסתי אותה שוב. ושיחקתי איתה עם החוט של הטלפון. ונתתי לה טונה.
אוי, מה עשיתי, עכשיו אני שפוטה שלה לכל החיים.
בתל אביב קניתי פותחן סופר משוכלל לקופסאות שימורים. יש כאלו שקונים מברגות ומקדחות ושעוני צלילה, אני קונה פותחן לקופסאות שימורים. כמובן שזה ה-פותחן, שוויצרי, פותח קופסאות כאילו כלום וגם לא משאיר את החודים המעצבנים במכסה. קניתי גם פותח צנצנות. כבר השתמשתי בשניהם. ורצועות חזייה שקופות מסיליקון במקום זו שנקרעה. וביקיני. הרי לכם, אני לא שופוהולית. קניתי רק דברים שימושיים שצריך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
