| |
|
| 8/2006
תשע נשמות
ביום חמישי בערב לקחתי את א' בטרמפ למחוז מבטחים במרכז. פעם היא היתה נוסעת איתי הרבה, הלוך וחזור, כי ההורים שלה גרים לא רחוק מההורים שלי. באסון הרכבת בבית יהושוע היא לא נסעה איתי, זה בכלל היה בצהריים. היא נתקעה בקרון שנמעך ואחד הנוסעים חילץ אותה. צילמו אותה לטלוויזיה, במזל גדול היא יצאה מזה רק עם כמה תפרים ביד וטראומה מרכבות. א' מדברת מהר עם הידיים, קטנה וחמודה כזאת. לא מזמן, היא מספרת, היתה במילואים, וקטיושה נפלה עשרים מטרים ממנה, ובמזל גדול זה היה נפל והקטיושה לא התפוצצה. "לא נעים לי להגיד לך" אני אומרת "אבל את יודעת מה אומרים - פעם שלישית גלידה". "זה בסדר", היא אומרת, "בעצם נפלו לידי שתי קטיושות בשני אירועים שונים, שתיהן היו נפל". ואז היא נזכרת - "ופעם באמצע נהיגה נכנס בי קיר גבס". "את מתכוונת ש*את* נכנסת בקיר גבס" אמרתי. "לא. נסעתי מאחורי טנדר שהיה עליו קיר גבס, והוא נפל ממנו ישר על האוטו שלי. ובכל זאת לא איבדתי שליטה על הרכב".
אני מתקשה לדמיין את עצמי שומעת אזעקה באמצע נסיעה, ואז עוצרת את האוטו ומשתטחת על הרצפה. אני יודעת שזה מה שצריך לעשות, אבל אולי אני פשוט אמשיך לנסוע, אפילו יותר מהר, כמו שכולם עושים. אני ווי חישבנו שההסתברות להיפגע היא הרבה יותר גדולה בתנועה מאשר אם עוצרים. ובכל זאת. המשפחה של וי לא מרשה לו לעבור לחיפה עכשיו, וגם אני לא מרשה. נכון לשבוע שעבר הבועה התחילה רק 11 קילומטר דרומית מחיפה, בחוף נווה ים. ביליתי שם אחר צהריים נהדר. זה היה כמו להוציא אצבעות מתוך המים, כשכף היד עדיין נשארת בתוכם. כמו להישאב החוצה דרך קרום. כמו להפר עוצר.
באמצע היום או בלילה הוא מתקשר ואנחנו משחקים במשחק ססמאות הגיוס סלאש קודים לאזעקות. במקום לומר "הלו" או "היי" הוא אומר משהו כמו "שחר אדום, שחר אדום" ואני אומרת "נחש משקפיים, נחש משקפיים". ואז "יד חזקה, יד חזקה" "זרוע נטויה, זרוע נטויה" "אננס צהוב, אננס צהוב" "פג קטן, פג קטן" "חוקוק גדול, חוקוק גדול" וכו וכו. את האננס והחוקוק והפג אני לא מצפה שתבינו, מדובר בבדיחה פנימית. אני רק אומר שלצרור המילים הללו שייכת גם המילה תחת. והיא הכי מצחיקה מכולן. כן, אני אינפנטילית.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
