היום חוויתי את הטקס החודשי, עמדתי נפעם, עיני פקוחות לרווחה, בולעות כל רגע, מפחד לפספס את האירוע, חיוך מזויף פרוס על פני, מהנהן קלות, בעל כורחי משתתף באורגיה ההמונית.

מובל על ידי עדר הנשים, מפחד להראות את סלידתי, שחס וחלילה לא ינדו אותי או יסקלו אותי במטר קללות ואבנים.

היא  עמדה שם מוקפת בהמון, קריאות תדהמה נזרקות באוויר, ידיים נשלחות לכל כיוון,  נשים מיללות באושר, שורטות את פניהן, קורעות את בגדיהן מנסות לגעת בקודש הקודשים.

לאט לאט היא מרימה אותו , מחזיקה אותו גבוה מעל ראשי הסובבים,

וואוווווווו חרישי נשמע ברקע, מלווה אותה במסע הקדוש.

הקהל עומד מהופנט, ללא תזוזה, עוצר את נשימתו  שחס וחלילה לא יקלקל ויפריע לטראנס הקדוש, מחכים לתזוזה, לסימון אלוהי ואז קודש הקודשים מחליט לפלוט את ארוחתו האחרונה על פני אימו.

כל שבועיים שלושה זה קורה, הממליטה החודשית מביאה את פרי ביטנה לעבודה.

עדר הנשים מקיף אותה וקריאות קוצי פוצי נשמעות, איך אפשר להגיד קוצי פוצי מתוק שלי על עכבר מקומט?

ממממ....

אולי שיהיה לי עכבר משלי אני אבין, בינתיים בתור מתבונן שעומד מהצד זה נראה לי מגוחך להפליא.

בכל זאת הרבה מזל טוב לרגל הולדת קוצי פוצי חדש בעולם.

סטארטאפיסט.