אני כותב בבלוג על כול מיני נושאים, בד"כ אני לא חושב מראש על מה אני הולך לכתוב אלה כותב על מה שעובר לי בראש באותו רגע. אני גם לא עורך את הפוסט, טוב קצת משפץ אבל כעיקרון יוצא מה שיוצא.

הפעם אני רוצה לכתוב על משהו אישי שקרה לי, על מאורע שהשפיע עלי רבות, חלק ממני, הייתי אומר אפילו חלק חשוב.

אני לא הולך לדבר על זיון כלשהו או ערב של התהוללות אז בבקשה לשבת ולקרוא:

בגיל 18 גרתי עם ההורים כמו כולם , די מבאס לגור עם ההורים אבל זה מה שהיה, לצערי זה אפילו היה יותר גרוע כי היה לי שותף לחדר, כן אני יודע שזה מזעזע אבל האח הגדול שלי( גדול ממני בשנתיים)  ישן יחד איתי, יה סוטים לא באותה מיטה אלה באותו חדר.

באותה תקופה סבתי ( שתהייה בריאה) חלתה, ביום אחד ללא כול הזהרה היא התעלפה ונהייתה משותקת בכול הגוף שלה, התברר לנו יותר מאוחר שהייתה כזו מגיפה ולא סיפרו לציבור כדי לא לגרום לפאניקה, בבת אחת אתה יהיה משותק די מפחיד.

בגיל 18 החלטתי יותר להתמקד במין הנשי ונהייה ממש לא נוח, אי אפשר להביא בחורות הביתה ואם הן כבר מסכימות לבוא אז אח שלי היה צריך להיות מחוץ לחדר כל הערב.

המצב היה ממש קשה ויום אחד באתי לאימא שלי ואמרתי לה:

"די אי אפשר ככה אני עובר לדירה של סבתא", ציפיתי שהיא תגיד לי: " לא חמודי, תישאר אנחנו נסדר לך חדר" אבל במקום זה מה היא אומרת לי: "יו איזה יופי יהיה מי שישמור על החתול".

בשנייה הראשונה הייתי ממש בשוק ולא האמנתי שהיא אומרת לי את זה אבל מהר מאוד התעשתי והבנתי: "אלוהים אדירים אני הולך לגור לבד ולא הולך לשלם על דבר".

אחת שתיים הרמתי טלפון לחבר ותוך שעתיים העברתי את מה שאני צריך לדירה החדשה, אה שכחתי להגיד אבל הדירה הייתה בקצה הרחוב שלי.

וככה התחילה תקופת ההתהוללות הראשונה שלי בחיים, אה אבל רציתי לספר בכלל על משהו אחר.

טוב הינה זה מגיע אני אקפוץ קצת קדימה לגיל 19:

מתישהו כשהייתי בצבא ההורים שלי טסו לחו"ל ויום אחד שכחתי את המפתח בבית, כשחזרתי מהצבא אף אחד לא היה בבית. מה עושים שאלתי את עצמי?

ישבתי וחשבתי ובחרתי במחשבה ההגיונית ביותר:

אני אטפס הביתה על הצינורות עד לקומה שלישית והכנס לבית דרך החלון, אמרתי כבר המחשבה ההגיונית ביותר?

הכול הלך כמו שצריך עד שהגעתי לקומה שלישית ואז ברוב טמטומי במקום להיאחז בצינור תפסתי כבל שהיה מחובר לקיר, באותו רגע הכבל התנתק ואני מצאתי את עצמי נופל למטה, מה שעבר לי בראש באותו רגע זה: "שיט אני נופל", בום, התרסקתי על הרצפה.

ומה קרה?

שברתי כמה חוליות בגב, את האגן פרקתי לכמה חלקים טובים ואת העקב שברתי ל-2.

ביליתי 7 שבועות בבית חולים בשכיבה מוחלטת, זה אומר ש7 שבועות שכבתי במיטה היה אסור לי לעמוד, לשבת כלום!

הכול במיטה, קקה, פיפי, מקלחות בקיצור חרא לגמרי, אתם לא יודעים כמה זה משעמם וכמה זה נורא להיות תלויים במשהו אחר.

במקרים כאלה אתה לומד הרבה על עצמך ועל החיים, כמה הם חשובים, כמה הבריאות חשובה, כמה המשפחה חשובה.

מה שעוד למדתי חוץ מאשר לנסות לטפס על צינורות הוא כמה אני אוהב את המשפחה שלי שעמדה לצידי כל הזמן .

אחים שלי היו פשוט מדהימים כמה אהבה הם נתנו לי, היו שם בשבילי , עזרו לי, תמכו בי ואימא שלי פשוט אישה מדהימה.

אז זהו, ילדים לא לעשות שטויות ובאמת תחשבו קודם לפני שאתם מנסים לטפס הביתה אה ותגידו מידי פעם לאנשים סביבכם כמה אתם באמת אוהבים אותם אפילו אם זה קשה ומביך.

רק רציתי להוסיף: לליק אני אוהב אותך, אתה אח קטן שלי, תמיד תהיה אח קטן שלי אפילו שלפעמים אני שואל את עצמי מי הגדול מבינינו.

סטארטאפיסט.