שישי בערב, אני יושב עם ההורים אוכלים ביחד ארוחת ערב, נפלט לי שיש לי בלוג.

לתדהמתי הרבה אימא שלי שואלת אותי כמה זמן יש לי אותו?

אני אומר לה שכבר שנה וחצי,

היא שואלת על מה אני כותב?

אמרתי לה שעל כל מיני דברים.

היא שואלת האם גם על הזיונים שלי?

אני עונה לה שכן.

ואז היא מפילה את הפצצה: השבוע קראתי כתבה בעיתון "את" על מלאך המוות.

מלאך המוות אני שואל, אולי את מתכוונת לרווק?

אה כן היא מתקנת ומוסיפה שהיא ממש נגעלה ממה שהיא קראה, היא לא מבינה לאן הדור שלנו הגיע, התיאורים בכתבה היו תת רמה ולא מוסיפים שום כבוד לרווק.

את האמת חשבתי קצת על מה שהיא אמרה ואני בתוך תוכי יודע שהיא צודקת ומה שעצוב שאני לא יותר טוב ממנו, הרבה מהפוסטים שלי הם על הזיונים שלי עם בחורות, האם גם אני זול?

האם זה מה שאני רוצה להציג על עצמי?

האם זה הצד היחיד שיש בי?

מה עם כול הערכים שעליהם גדלתי וחונכתי?

אני חושב שיש עוד הרבה דברים טובים ויפים שאני יכול לחשוף על עצמי ולא רק סיפורים זולים על הלילות שטופי הזימה שיש לי.

בהמשך השיחה היא אמרה שהיא ממש עצובה,

עצוב לה לראות אותי לבד ולא עם בת זוג, באותו רגע הרגשתי צביטה ענקית בלב.

סטארטאפיסט