הרגשתי שמשהו קורה אבל לא הצלחתי לשים עליו את האצבע,

היא בקשה להיות לבד כי היא עייפה.

למחרת דיברנו ואז היא הפילה את הפצצה:

היא לא יודעת מה היא רוצה.

החלטתי לא ללחוץ, לתת לה את המרחב שהיא צריכה.

עברו מספר ימים, בקושי דיברנו.

בימים האלה בקושי תפקדתי, כל הזמן חשבתי עליה, התגעגעתי.

ואז דיברנו כאילו כלום לא קרה, היא אמרה שהיא מתגעגעת,

רציתי לרוץ אליה, לתפוס אותה בזרועותיי ולנשק אותה.

אמרתי לה שאני רוצה להיפגש והיא לא ענתה,

שוב אמרתי שאני רוצה להיפגש ואז היא התחילה לגמגם,

אני יודעת שאתה רוצה אבל אני לא רוצה להיפגש איתך,

באותה שנייה הרגשתי איך אגרוף ענקי ננעץ לי בבטן.

הרגשתי מושפל, דחוי, לא רצוי.

הבלגתי, טעות.

קיבלתי החלטה, אף אחת לא תתנהג אלי בצורה כזאת,

אני לא זבל של אף אחת,

לא יכול להיות ששבוע אחד היא רוצה להיות איתי ובשבוע השני לא,

לא מתאים.

נמאס לי המשחק פינג פונג הזה, ,זאת הפעם השלישית שהיא עושה לי את זה.

היום נפגשתי איתה, הופעתי בבית שלה,

כשטיפסתי במדרגות הלב שלי דפק בפראות עוד שנייה יוצא החוצה מרוב עוצמה.

היא פתחה את הדלת,

ניגשנו לסלון ואני הנחתי את המפתח שהיא נתנה לי על השולחן.

התחלתי לדבר, אמרתי כל מה שאני מרגיש,

לא מתאים לי ההתנהגות הזאת,

אני רוצה מישהי שתאהב אותי, מישהי שתרצה להיות איתי,

אני רוצה חברה,

אישה,

ילדים,

משפחה,

לא לחזור לבית ריק,

ואת, את לא רוצה, יום כן ויום לא,

לא מתאים לי,

היא ישבה מולי ולא אמרה דבר,

לבסוף נגמרו לי המילים,

אין לך מה להגיד?

היא התקרבה אלי והתיישבה עלי,

ישבנו מחובקים,

הרגשתי איך כל הרגשות שלי עוד שנייה מציפים אותי,

הרגשתי,

ושחררתי,

התחלתי לבכות,

לא בכיתי מבחורה מאז גיל 18,

דמעות זלגו במורד פני,

דמעות של כאב,

היא נגבה לי אותן ולא אמרה דבר,

ואני בכיתי.

דיי אני לא יכול יותר וניסיתי לקום,

היא חיבקה אותי ולא נתנה לי לזוז,

אני רוצה ללכת אמרתי לה,

והיא לא נתנה, חיבקה יותר חזק,

התרוממתי כשהיא מחובקת אלי,

זרקתי אותה על הספה והסתכלתי עליה,

בהצלחה אמרתי לה ויצאתי מהדירה.