כל החיים שלי גדלתי עם סודות, הכול מוסתר בשושו, אפילו עם ההורים.

אין לי אמון.

סגרתי את עצמי רגשית, לא מרגיש את הכאב, לא נותן לדברים לחלחל לתוכי,

בניתי חומות כל כך גבוהות ועבות עד אשר אף אחד ואף אחת לא יכולים לעבור.

אני צריך להפסיק לרצות את הצד השני, מה באמת אני רוצה?

מה באמת עושה לי טוב?

למה אני שם את הצד השני לפני הרצונות שלי, מה הרצונות שלי?

האם אני עושה דברים כי אני צריך? או כי אני רוצה?

היום כי אני צריך (ככה אני חושב).

הדרך ארוכה ולא פשוטה, אני רואה דברים בתוכי שאני לא אוהב, דברים שנובעים מהילדות שלי.

הזמן הגיע,

השינוי בדרך,

לאט לאט אני מתחיל להבין.

יש אור, הוא שם,

ואני עם תרמיל קטן והרבה תקווה התחלתי את הצעדה.

סטארטאפיסט

שישי בערב, אני יושב עם ההורים אוכלים ביחד ארוחת ערב, נפלט לי שיש לי בלוג.

לתדהמתי הרבה אימא שלי שואלת אותי כמה זמן יש לי אותו?

אני אומר לה שכבר שנה וחצי,

היא שואלת על מה אני כותב?

אמרתי לה שעל כל מיני דברים.

היא שואלת האם גם על הזיונים שלי?

אני עונה לה שכן.

ואז היא מפילה את הפצצה: השבוע קראתי כתבה בעיתון "את" על מלאך המוות.

מלאך המוות אני שואל, אולי את מתכוונת לרווק?

אה כן היא מתקנת ומוסיפה שהיא ממש נגעלה ממה שהיא קראה, היא לא מבינה לאן הדור שלנו הגיע, התיאורים בכתבה היו תת רמה ולא מוסיפים שום כבוד לרווק.

את האמת חשבתי קצת על מה שהיא אמרה ואני בתוך תוכי יודע שהיא צודקת ומה שעצוב שאני לא יותר טוב ממנו, הרבה מהפוסטים שלי הם על הזיונים שלי עם בחורות, האם גם אני זול?

האם זה מה שאני רוצה להציג על עצמי?

האם זה הצד היחיד שיש בי?

מה עם כול הערכים שעליהם גדלתי וחונכתי?

אני חושב שיש עוד הרבה דברים טובים ויפים שאני יכול לחשוף על עצמי ולא רק סיפורים זולים על הלילות שטופי הזימה שיש לי.

בהמשך השיחה היא אמרה שהיא ממש עצובה,

עצוב לה לראות אותי לבד ולא עם בת זוג, באותו רגע הרגשתי צביטה ענקית בלב.

סטארטאפיסט

אמונה היא קביעת עמדה לגבי המציאות באופן סובייקטיבי, ולא אך ורק על סמך עובדות אובייקטיביות. פירושן של עובדות אובייקטיביות הוא שהן מבוססות על חוויה ישירה של המציאות - דרך החושים והשפה או דרך תחושות (כאב, עצבות, אהבה וכו'). אמונה סובייקטיבית מערבת היסקים שאינם נגזרים ישירות מההתנסות, אלא מהשלכה של עולמו הפנימי (הגיון, רגש, אינטואיציה וכו') של האדם על המציאות.

אבל מה היא אמונה בשבילי?

אמונה בשבילי היא לקום כול יום בבוקר, ללכת לבית הספר ולדעת שאתה צריך להתמודד עם הבריון של הכיתה, לדעת שכרגיל הוא ואחרים יציקו לך ואתה צריך להלחם על מנת לשרוד אפילו שאין לך סיכוי.

לא להתייאש, לא להישבר וזה רק בגלל שאתה ילד צנום, רזה וחלש.

אמונה בשבילי היא להיות בשכיבה מוחלטת בבית חולים עם איסור לקום ולשבת במשך 7 שבועות עם גב שבור ואגן מפורק לכמה חתיכות, לסבול את ההשפלה, חוסר האונים, להיות תלוי באחרים, לחכות לרגע שיהיה לך מותר לעמוד על הרגליים ולקוות שהכאבים יחלפו.

אמונה בשבילי היא לפתוח את העיניים, למצוא את עצמך בחדר המיון בבית החולים, להסתכל מסביב ולא להבין מה קורה, להיות מחובר לכל מיני מכשירים, לזעוק מכאבים להמשיך הלאה, לא להישבר, לרצות לחיות.

לגלות שאתה לעולם לא תהייה יותר שלם, להבין שאתה מוגבל, לחיות שנה שלמה עם פלטינה בגב ותמיד לסבול מכאבים.

זה מה שהיה לי שנה בגב:

אמונה בשבילי היא לראות את החבר הכי טוב שלך נוטש אותך כי כרגע אתה לא יכול לצאת איתו   למסיבות, להרים את עצמך מהקרשים, להסתכל הלאה אל העתיד, לא להישבר ולחייך גם כשאתה לא יכול יותר לחייך.

אמונה בשבילי היא לעשות משהו שאתה מאמין בו אפילו שכולם מסביבך לא מאמינים בך; לא החברה, לא החבר הכי טוב שלך, לבד.

ללכת עם הרעיון שלך, עם האינסטינקטים, עם תחושת הבטן, לראות את החזון ולהגיע אליו.

פתק שהלכתי איתו בארנק, היי הקדמתי כמעט בשנהJ