בולימית מזדקנת

הכותרת באמת מפחידה.

האמת שרק בשנים האחרונות ייחסתי לזה חשיבות. בכלל לא חשבתי שיש קשר בין זה לבין הבולימיה שלי.

הוטרדתי מינית ע"י אבי. שאני אכתוב את זה?

 עד לפני שלוש שנים לא חשבתי על זה בכלל, מחקתי את זה מהתודעה.

בת 7 הייתי כשלראשונה ביקש אבא שאעשה משהו שממש לא נראה לי נכון לעשות.

בגיל 7 ידעתי שכך זה לא צריך להיות ולפני שיהיה מאוחר ברחתי מהבית החוצה וחיכיתי שאמא תבוא.

תמיד היו לי חושים חדים וכמו שהיה זה כאן לטובה הרבה פעמים היה זה לרועץ.

בגיל 7!!!!!!!!!!!!!!!! הסתיימו עבורי ימי התום. בגיל 7!!!!!!!!!!!!! הפסקתי להאמין באנשים... וזה נמשך עד היום.

אז בחושי  המחודדים שהיו לי כילדה לא נתתי לאבא לבצע בי את זממו עד תום, אין זה אומר שהוא לא ניסה, בכל הזדמנות הוא שלח ידיים לאבריי המוצנעים, ואני נגעלתי. ועד היום אני מתחלחלת מהמחשבה על כך.

כשגדלתי הבנתי שאבא פשוט חולה בראש, ממש חולה נפש שהיה צריך טיפול. וכשהבנתי את זה הייתי יותר סלחנית כלפיו אבל לא כלפי אימי.

אין מצב שהיא לא ראתה את הנגיעות, אין מצב שהיא לא ידעה אבל מסיבותיה שלה היא בחרה להתעלם, לכסות, לא לעורר מהומות. ואני איתה. גם אני כמוה מסתירה סודות. והבולימיה היא בדיוק המחלה שבה הנסתר עולה על הגלוי.

לחיות עם סודות, כך אמא חיה, וכך גם אני.