בולימית מזדקנת

חלפה שנה וחצי כמעט מאז הפעם האחרונה שרשמתי כאן. מתאים לי להתנתק ככה, עקביות היא לא הצד החזק שלי...

קוראת את שכתבתי בבלוג עד כה ומרגישה די דיבילית. באמת האמנתי שאוכל לצאת מזה? הרשימות נכתבו בכזו תמימות וזה ממש מוזר כי תמימות ובולימיה בכלל לא הולכות יחד. התום שייך לאותם אנשים "נקיים", שבמוחם לא עוברות כמעט מחשבות זדוניות. התום שייך בעיני לאנשים טיפשים. אוי כמה שהייתי רוצה להיות טיפשה.

אז כמו שהבנתם השנה וחצי האחרונות לא שינו הרבה את יחסיי עם הבולימיה. היא כאן, לא מרפה וגם לא מתכוונת לעזוב.

אני חושבת שויתרתי על המלחמה. לאחרונה קראתי על מחקר שנעשה בתל השומר (נדמה לי) שמסקנותיו היו שמאוד קשה לגמול נשים שהבולימיה היא כבר דרך חיים אצלן, כאלה ששנים רבות לא יודעות לאכול אחרת- רק על ידי בולמוס והקאה.

המאמצים בטיפול בבולימיות המזדקנות האלה, כך נכתב במחקר, צריכים להתמקד במתן כלים לחיות עם המחלה.

אני מסכימה, זו בהחלט הדרך לטפל בי. ב-19 השנים הללו, עם המחלה, לא הכל היה נורא... הצלחתי לא רע בכמה תחומים, ורע מאוד באחרים... אבל עתים קרובות הצלחתי להרים ראש מעל האסלה ובין ביקור אחד למישנהו בחדר הכבוד עשיתי משהו עם חיי.

יש עוד הרבה לספר, אבל חייבת לצאת כרגע.

ואגב, לא סיפרתי שהשנה הלך אבי לעולמו (עיינו ב-דברים שאבא עשה לי).