נכתב במקור בכתב יד.
את מנסה את השיטה הזו שקראת עליה באינטרנט בנסיון לטפל בבעיות האינסופיות שלך.
המוח שלך מתפוצץ ממחשבות. יש לך כל כך הרבה לכתוב אבל את לא יודעת מאיפה להתחיל ולכן כל שורה אצלך היא נס.
- מה שמביא אותך להתעסק בבעיה ששמת לב אליה ובאמת הגדרת אותה כבעיה רק לאחרונה - הקושי לקבל החלטות.
את תוהה מאיפה זה נובע , אבל אין לך תשובות.
את מסוגלת לעמוד בסופר 15 דקות, מתלבטת אם לקנות מוצר מסויים או לא, ובסוף את יוצאת מבולבלת ורוטנת ולא שלמה עם ההחלטה שקבלת. לא באמת.
אז מאיפה זה נובע? אולי מהחשש להכשל? שמא תקבלי החלטה לא נכונה? כי הרי ראית את החיים שלך - הם בנויים מרצף של החלטות שגויות - בין אם נעשו על ידך ובין אם לא- שהביאו אותך למקום הזה, לנקודה הזו שאת כל כך שונאת , שגורמת לך להעזר בדרכים שמעולם לא חשבת שתפני אליהן , כמו תרפיה דרך כתיבה . הפוגה.
אני רוצה לדון בא', כיוון שזה נושא נורא רגיש ואקטואלי שמהווה לך צומת דרכים בין חיוך לבכי.
מדהים אותך כל פעם מחדש איך כל מילה שלו יכולה להרים אותך לשמים או מנגד לזרוק אותך לקרשים - הכל כל כך קיצוני!
ואת יודעת שאת אוהבת אותו כמו שלא תאהבי עוד אדם, למרות שמדי פעם עולות בך התהיות האם זה קולה של נערה מתבגרת שחווה אהבה רגעית, ואולי בגלל זה הכל כל כך קיצוני . אבל את מכירה את עצמך ויודעת טוב מזה, בעיקר יודעת אותך. ועם כמה שזה נראה שכל הרגשות האלה טבעיים לגילך, את יודע בדיוק שהם לא קשורים לגיל וגם אם היית בת 30 היית מרגישה אותו דבר.
אז אם את מדברת על אהבה כל כך גדולה, למה כזה קשה לך?
לפעמים את מרגישה שאת חונקת אותו באהבתך. זה בעצם מה שאת עושה. וקשה לך להמנע מזה, הרגשות שלך כל כך חזקים שפשוט קשה להסתיר אותם. את רוצה לצרוח כל פעם מחדש כמה את אוהבת אותו, אבל עם זה יש בך קולות נוספים שמתהדהדים בראשך ומאזנים אותך, מזכירים לך שעם כל אהבתך הרבה אליו, הבנאדם דפוק ומגיע לך טוב יותר. את יודעת את זה. את לא מתכחשת. לא שוכחת. אבל מסכימה לקבל ולעזור ולגרום לשינוי, נוכך אהבתך השופעת.
אבל כל פעם מרגיש לך כאילו את נותנת את כל כולך וגם אם תרצי לא תוכלי לתת מעבר - בעוד הוא לא נותן כלום. ואת לא באמת מאשימה אותו, כי את יודע שבדיוק כמו שלך יש בעיות, גם לו יש - כמו לכל אחד אחר. משהו קרה לו. זה לא הגיוני להיות ככה. ואת רוצה לעזור ולתמוך ולעודד, אבל מצד שני נמאס לך ואת רק רוצה לצעוק "למה?!" בקולי קולות שיתהדהדו לעולמים בראשך, כי הרי אף פעם לא תקבלי תשובה.
את לרגע עוצרת ומתבוננת במה שכתבת. כמה מבולגן כתב היד שלך. ואת תוהה אם זו רפלקציה של החיים שלך, שהרי גם הם כל כך מבולגנים ואף פעם לא ברורים.
כבר שעת בוקר מוקדמת והתעייפת והגיע הזמן לישון. באופן מפתיע את מרוצה מהתהליך שעזר לך קצת לפרוק את שעל לבך, למרות שבעצם לא היה לך באמת אמון בזה.
את הולכת לישון, מקווה שתמשיכי בתהליך מחר,אך בעצם יודעת שסביר להניח שתשכחי ממנו, כי שוב, חייך הם כאוס אחד גדול.
את גוף ראשון שכותבת כגוף שני.
מוזר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
