אני לא כלכך יודעת מה לכתוב.
אני כל כך מבולבלת ורגישה ופגועה ועצובה ושמחה בו זמנית.
זה לא שבאמת יש לי מה לכתוב.
פשוט הרגשתי את הצורך לכתוב, הצורך הזה שלא הרגשתי כבר הרבה הרבה זמן.
כמו שרשמתי בפוסט של דצמבר 09, שהתחלתי בתהליך שנקרא "תרפיה דרך כתיבה" ושסביר להניח לא אמשיך
אותו כי אני כלכך מפוזרת - צדקתי. וזה בעצם הפוסט השלישי בלבד שלוקח חלק בתהליך הזה.
מקווה לעוד פוסטים רבים בנושא.
למרות שתכלס, אני יודעת שאני לא אוכל לעשות את זה . לא בבלוג, לפחות.
כי המשמעות של תרפיה דרך כתיבה היא פשוט לשבת, לא לחשוב על כלום ופשוט לתת למילים לזרום. לא לתכנן מה לכתוב.
לא להשמיט קטעים או לצנזר. פשוט לרשום הכל.
ולפני כמה זמן נתתי לחברה את הבלוג, בדיעבד טעות גדולה, כי עכשיו אני מרגישה שאני לא יכולה להתבטא בצורה מוחלטת.
(סורי האן, את יודעת שאני מתה עלייך, אבל זה שונה)
וזה דיי מבאס אותי ולא בא לי לפתוח בלוג חדש כי אני מקווה שיש כאן לפחות בנאדם אחד שקורא בקביעות :)
(מספר הכניסות אולי יכול להעיד על זה, כי אתם הרי מתקמצנים בתגובות :P )
בקיצור חיי האהבה שלי במצב על הפנים. אפילו נורא מזה.
בשפל שלהם. ומה שהכי עצוב זה שכן יש לי אהבה. אבל הקשר הזה (כבר שנתיים כמעט) כל כך מסובך,
שלפעמים אני תוהה אם יותר קשה לי להיות בלעדיו או איתו.
חוץ מהקשר איתו, שכרגע מהווה לי באמת מוקש בדרך ללהיות סוףסוף מאושרת, ובעצם הוא חלק משמעותי
ונרחב בעומס הנפשי שלי - יש לי דווקא כל מני סיבות להיות אופטימית. שזה דבר שחדש לי. אופטימיות.
זה דווקא נחמד, תנסו מדי פעם(:
שבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
