נשבעת לך שזה יותר מעניין בפוסטים היותר ישנים. הייתי שם במצב הרבה הרבה יותר רע.
טוב אז קודם כל אני אפתח ואגיד שהחצי שנה האחרונה, זו שגם בקושי כתבתי בה פה, הייתה נוראית מבחינת אכילה.
באמת.
שקעתי בדכאונות ואוכל היה לי לנחמה.
ומי שלא יודע, למרות שאני מניחה שרוב הקוראים פה יודעים, שהיו לי תקופות ממש ממש רזות, ושזורות בבלוג שלי תמונות שנראהלי איכשהו מוכיחות את זה (מהסתכלות עליי היום בחיים לא יאמינו כמה רזה הייתי).
עליתי איזה שבעה קילו (כן, כן) ואני פשוט מגעילה את עצמי.
כאילו.
וואי.
אין לי אפילו איך לתאר את זה.
זאת אומרת....
כבר הגעתי לסוג-של השלמה עם המצב שלי.
לא שמתי על אוכל, הייתי אוכלת מה שבא לי וכמה שבא לי ובגלל זה אני איפה שאני עכשיו.
שמנה.
בגלל זה החלטתי לחזור לכאן ולנסות לחזור לשגרה.
לשגרה הריקנית אך מספקת.
יש שיגידו שזה מהלך אדיוטי.
אני יודעת.
אבל בין למרר בבכי מול המראה על הבטן שלי ובין להיות בתת משקל (עאלק) אך מסופקת - אני מעדיפה להיות בתת משקל, שהרי זה פיזי ולא נפשי כמו הבכי והדכאון.
השאלה שהכי מטרידה אותי, וכבר תהיתי לגביה מספר פעמים , היא - כמה יידרש כדי לרצות אותי? האם קיים מספר שירצה אותי?
אני לא יודעת...
אני רק יודעת שהמספר היחיד שאני קרובה אליו כרגע גבוה בצורה מפחידה , ולא, אל תשאלו אותי כמה אני שוקלת כי אני פשוט לא אענה. זה מביך אותי.
אז לא, אני לא מתכוונת להרעיב את עצמי יומם וליל ולהקיא את נשמתי אל האסלה - כי הייתי שם ואני לא אחזור לשם.
אבל אני בהחלט אגביל את עצמי. ואני לא אעשה את זה בצורה דרסטית כמו בעבר כי אני פשוט לא אעמוד בזה.
אז אני אעשה את זה שלב אחרי שלב. צעד אחרי צעד. קילו אחרי קילו.
ואני יודעת לאן אני מסוגלת להגיע. הרי הייתי שם לא פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
