פעמיים כבר שאני קורא על כך שנתניהו הודיע לשריו ולחברי מפלגתו שמומלץ להם מאוד להצביע בעד החוקים שהוא מקדם (כדוגמת חוק הקרקעות או חוק מופז הידועים לשמצה), אחרת יפוטרו/יתפטרו/יתפוטרו/יעופו/יועפו/משהו אחר שישפיע על הקריירה הפוליטית שלהם בתקופה הקרובה.

אכן, נתניהו אוכל את הדייסה שבישל: מסתבר שלמרות שלרוב הפרשנים הם מבלבלי מוח סדרתיים שמדברים בעיקר שטויות, גם להם מדיי פעם נפלטת בטעות איזשהי פרשנות נכונה. מהרגע שכבר הבינו לאן מתקדמת הממשלה של נתניהו, אמרו שהממשלה הזאת לא תתן לו לזוז, מפני שאפילו המפלגות שיש להן מצע כמעט זהה, כדוגמת ש"ס ויהדות התורה, לא מסוגלות להגיע להסכמה על איזו שתייה להביא לישיבת הממשלה.

וראו איזה פלא: נתניהו נתקע עם ממשלה שלא תתן לו לפעול לפי המדיניות שהוא רוצה: רוצה להפריט את קרקעות המדינה? אופס, ש"ס, יהדות התורה והבית היהודי מתנגדות בעיקר מטעמי "והארץ לא תימכר לצמיתות" (לא זוכר איזה פסוק זה, אתם מוזמנים לעזור), והעבודה לא בקטע כי היא מפלגה לכאורה סוציאל-דמוקרטית ומתנגדת להפרטה, ועדיין נשארה לה טיפת יושרה (אבל רק טיפה). ככה ביבי חוטף גול עצמי.

ואז הוא נותן את הדיל: או שאתם הולכים עם המדיניות של הממשלה (דהיינו, של הליכוד) או שאתם הולכים מהממשלה הזו.

לכאורה, הגיוני: לממשלה צריכה להיות מדיניות מסויימת ולא הגיוני שהשרים עצמם ילכו כנגד המדיניות הזאת. מצד שני, בדמוקרטיה נורמאלית (נו, טוב, אנחנו לא דמוקרטיה נורמאלית, מותר לנו) לא ייתכן שכל הצעה של הממשלה תעבור רק כי היא של הממשלה ותואמת את המדיניות שלה (אגב, טרם הצלחתי להבין, חוץ מזה שהממשלה ימנית, מה בדיוק המדיניות שלה). השרים וחברי הקואליציה צריכים להיות בעלי יכולת לומר "רגע, החוק הזה אידיוטי/מסוכן/לא דמוקרטי/חסר היגיון/יגרום בעיקר לנזק/אחר", ולהצביע נגד על מנת למנוע מהחוק האידיוטי לעבור בחסות הממשלה.

אבל בישראל כמו בישראל, הכל הולך בצורה הפולישוקית. אצטט מהפרק בו פולישוק רוצה להצביע בעד יוזמה של שרת החינוך נגד האלימות בבתי הספר, אך לראש המפלגה שלו יש תוכניות אחרות, והוא אומר: "הוא יצביע בעד מה שאנחנו נגיד לו להצביע".

וכך גם פועל ביבי: הם יצביעו בעד מה שאני אגיד להם, או שהם יעופו מפה על טיל.

אז זהו, שבלתי אפשרי שזה יעבוד ככה: חברי הכנסת לא נבחרים בידי הציבור כדי להצביע בעד מה שרוצה ראש הממשלה, אלא בשביל לייצג אינטרסים של הציבור. בגלל שיש לנו שיטת בחירות וממשל מפגרות יותר ממאיר שטרית, אין שום אפשרות ליצור קואליציה בעלת אינטרסים דומים. אבל עדיין, אני יודע שחצי אם לא יותר מהציבור ישים פתק לבן, אם הוא יבין שהאנשים שבחר בהם משותקים וכבולים להסכמים קואליציוניים ולגחמות של ראש הממשלה (מי שלא יהיה, אני דיי בטוח שזה עבד ככה גם אצל ברק, שרון ואולמרט).

אמרתי פעם במאמר הזה שעל מנת להקטין את השחיתות של חברי הכנסת יש לעבור לבחירות אישיות (למה ומדוע, במאמר, אני לא מפרט עכשיו).

על מנת למנוע את המצב שבו ראש הממשלה משמש כדיקטטור בממשלתו, יש קודם כל לעשות את מה שעשו במדינות רבות באירופה שעדיין משתמשות בשיטה הפרלמנטרית: מי שנכנס לרשות המבצעת נפרד לשלום מהרשות המחוקקת ובמקומו ייכנס הבא בתור ממפלגתו (או, במידה ונעבור לבחירות אישיות, מי שנבחר למקום השני של אותו איזור), וכוחה היחידי של הממשלה בענייני חקיקה הוא בהצעות חוק של שרים. כך שהשר החדש לא יכול להצביע בכנסת. בצורה כזו, ראש הממשלה לא יוכל לאיים על שרים שבמידה ולא יצביעו הם יפוטרו, כי הם לא יכולים להצביע. במידה ויודיע להם שאם חברי מפלגתם שבפרלמנט לא יצביעו יפוטרו, הוא עלול לאכול אותה אפילו יותר: אותו חוק שמפריד בין הרשות מחוקקת למבצעת הוא דו-סטרי, דהיינו שאם חבר פרלמנט הפך לשר ונפרד מהרשות המחוקקת, במידה ויעזוב את הממשלה הוא חוזר לפרלמנט ומעיף לכל הרוחות את מי שמילא את מקומו. אם ראש הממשלה יעיף שרים בשל התנהגות חבריהם למפלגה, ראש הממשלה רק יכניס לכנסת אנשים עם דעות דומות לאלו שהצביעו נגד החוקים שלו, ועוד כאלה שיש להם יצר לנקום בראש הממשלה על זה שפיטר אותם מתפקידם, כך שהוא בעצם יורה לעצמו ברגל.

בנוסף יש להביא לשיטת בחירות שתביא למיעוט המפלגות (בחירות אישיות זהו צעד ראשון בעניין, אבל ישנם עוד צעדים שניתן לעשות בנושא).

עד אז, ניאלץ לצפות בנתניהו מאיים בפיטורים. ניאלץ גם לחכות אם הוא לא רק מאיים אלא גם מקיים.

לילה טוב.