שלום חברים, מה שלומכם?

יכול להיות שחלקכם הבין זאת מהכותרת, ולמי שלא אסביר: היום הייתי בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר.

אתמול שוחחתי עם ידידתי משנת השירות שלי והחלטנו להיפגש היום בפסטיבל עכו וליהנות ממה שהפסטיבל (וההנחה שניתנת לנו לאור העבודה שטרם הגענו לגיל 21) יכול להציע לנו.

בניגוד לפסטיבל רבין (שמאיזושהי סיבה נקרא גם "עצרת רבין"), אליו הגעתי מראש עם ציפיות נמוכות, ואכן לא התאכזבתי (וגם החלטתי שלשם אני לא חוזר שוב), לפסטיבל הגעתי עם ציפיות גבוהות יחסית, ואמנם האכזבות היו קטנות, אך משמעותיות.

ההצגה הראשונה שהלכנו לראות הייתה "מילות מפתח", שמבוססת רובה ככולה על טקסטים של הפובליציסט גדעון לוי, עדויות של נשים בשחור שעומדות במחסות וואטש יומם וליל על מנת שלא יציקו לפלשתינים, ועל טוקבקים.

אני מניח שרובכם יודעים שבהשוואה לגדעון לוי, מצביעי בל"ד והמפגינים בבילעין וניעלין נחשבים לימין קיצוני. גדעון לוי הוא למעשה התשובה של עיתון "הארץ" לירון לונדון: שניהם רטוריקנים מהראשונים במעלה וכתיבתם מאוד קולחת, שניהם שמאלנים, ושניהם ניחנו ביכולת זיבול שכל מדהימה שמוציאה לכל השמאל שם רע. להצגה הלכתי בגלל שבכל זאת מדובר ברטוריקן טוב, וההצגה נראיתה מעניינת.

ואכן, ההצגה הייתה מעניינת. מעבר לעוולות הכיבוש והכיבוש המשחית (שניהם הוצגו בצורה מעט מוגזמת לטעמי), הוצגה גם האמת הכואבת: גדעון לוי מטומטם, המחבלים מטומטמים, השב"כניקים והחיילים במחסום מטומטמים, אבל יותר מכולם סובלים מחוסר שכל הטוקבקיסטים הממוצעים. אמירה יפה.

אחר כך הלכנו לראות את ההצגה "האמבטיה של היטלר". מאז שראיתי את המחזמר "המפיקים" של מל ברוקס, בדיחות על נאצים תמיד שעשעו אותי כל עוד הדבר נעשה בטעם, ולכן אותי זה עניין ולאור העובדה שזה מה שהיה לראות בשעתיים הקרובות, אני וידידתי הלכנו לזה. השוק היה מדהים: זו הייתה ללא ספק אחת ההצגות המחורבנות ביותר שאני ראיתי ואחת ההצגות המחורבנות ביותר בעולם בכלל. מה שמדהים שאפילו את שיאי חוסר הפואנטה הם לא הצליחו לשבור, כי הם משכו את חוסר הפואנטה רק שעה, בעוד שהשיא עדיין שמור לסרט "פני צלקת" עם אל פאצ'ינו, שמעניק לצופים כמעט שלוש שעות קולנועיות מהמיותרות בעולם. בקיצור, מי שרוצה לראות אנשים כמעט גומרים על הבמה, או סתם פרובוקציות מטומטמות וחסרות תוכן, אז ניתן לומר חברים, שימים רביעי וחמישי עדיין בפתח והפסטיבל עם ההצגה כולו במתח.

בקיצור, אחרי שיצאנו מזועזעים כאילו הרגע נאלצנו לראות את פואד בן-אליעזר עירום, רצינו ללכת לראות מעט ממופעי הרחוב (מה שנקרא בשפת הפסטיבל "מופעי חוצות"). ואז כמובן מרפי הוכיח שהוא מנהל את העולם ושאף אחד לא יספר לו אחרת, והתחיל המבול הגדול. חברים: כשאתם תלויים בתחבורה ציבורית ואתם חסרי רכב ופתאום מתחיל גשם זלעפות: נדפקתם.

וזהו, ככה אני חוזר הביתה עם טראומות מעכו, שלעומתן המהומות מיום כיפור דאשתקד נראות כמו יום כיף בלונה פארק בתל אביב (שימו לב לאוקסימורון "יום כיף בלונה פארק בתל אביב").

לילה טוב.