אכן, רבותיי, אתמול (חמישי) נפל הפור.

או במילים אחרות החלטתי להיפרד ממדי השוטר בצבע כחול-שמיים ולחזור למדי צה"ל בצבע ירוק-תראו-מה-יצא-לי-רק-עכשיו-מהאף.

אני אמנם עומד מאחורי מה שאני אומר, ששירות חובה במשטרה עדיף על שירות חובה בצבא, אבל מכיוון שהאופציה היחידה שניתנה לי הייתה להיות סייר, העדפתי לוותר על נסיעה בחינם בבגדים אזרחיים ולחזור לאימת המ"צ והרס"ר (אגב, שמתם לב שרוב הרס"רים הם כבר בדרגת רס"מ ומעלה?). למה לא רציתי להיות סייר? פשוט: עם בעיות הקואורדינציה שלי (שאמנם לא נותנות פטורים אבל עדיין מגבילות) להיות סייר זה לא בדיוק שיא התרומה למדינה. אמנם גם בצה"ל קיים סיכוי שהוא לא בלתי-סביר שתרומתי למדינה תהיה זניחה במסגרת תפקיד עציץ כלשהו (ירוק, לא עושה כלום ושותק), אבל נקווה שעם קב"א גבוהה נוכל למצוא משהו מאתגר.

אבל ייקח זמן עד שכל הדברים הללו (ירוק, מ"צ, עציצים) יקרו. למה? כי צה"ל צריך לאשר שהוא מוכן לקחת אותי חזרה. צה"ל צריך כמה ימים בשביל לאשר את העניין הזה. לאחר מכן אני צריך להגיע עד למטה הארצי בירושלים (מה רע תל-אביב, מה?! כולה עיר בירה), להחזיר את כל הציוד ששייך למשטרה, לקבל את החוגר בחזרה, לנסוע הביתה, לעלות על מדי צה"ל, לשים במקום כובע שוטרים את החיה המתה הזאתי שמשום מה נקראת "כומתה" ולהגיע לבקו"ם (אתם יודעים, המקום הזה שאליו ברוב המקרים אנשים מגיעים על אזרחי, יוצאים על מדים וחוץ מלאנשים שהיו באוטובוס שהגיע אחריהם אין להם למי לקרוא "צעיר"), שם קצין המיון יקבע לי שיבוץ מחדש.

אין לי יותר מדיי ציפיות מהתפקיד המיועד לי. מה שכן, כאדם ציני וסרקסטי שכמוני, אני מקווה בפינה נסתרת בלב, שהוא ייתן לי אפשרות להתנקם במ"כיות שלי מהטירונות (ואם יצוץ לו איזשהו קורס, אז גם שם). אבל זה לא תנאי הכרחי. אתם מכירים אותי, אני לא טיפוס נקמן (אה, רגע, אתם לא מכירים אותי. שזה יישאר ככה).

אז זהו, אעדכן אתכם במתרחש בחיי כשאטרח סוף-סוף לגלח את הכומתה.

סופ"ש נעים.