אין ספק שהעולם השתגע.

נתחיל בעניין המשט, שבו כל אחד מתחרה מי ישמיץ את ישראל יותר או שמא דווקא ישבח את לוחמי השייטת יותר, והעיתונאים נלחמים על הדלפות מידע תוך כדי שהם חולמים על פרס פוליצר.

גם הפגנות החרדים שוב באות עלינו לטובה, על מנת שבעיתונים יוכלו לחסוך צבע על כותרות אדומות, כי זה חרדים אז יותר מתאים כותרות שחורות.

ולי, כמובן, אסור להביע את דעתי בעניין, כי אני חלק מצבא הזרג למי שאין לו דרג [צה"ל(של"ד), נו], וכחלק ממנו אסור לי להביע את עמדותיי. גם את דעתי בעניין הזה אסור לי להביע, אבל אתם מוזמנים לנחש אותה, ותאמינו לי שזה לא קשה.

אז בזמן שכל העולם מתחרפן, יש להגיד איזה "אינעל אבוכ" בקול רם, ולנסות לשמור על שפיות, או סתם לנסות להעביר את הזמן.

אני, למשל, מעביר את הזמן על ידי כתיבתי פה, קריאה אצל אחרים וגילוי שאם מתחילים לכתוב את שמי בגוגל, הגוגל יציע את שמי כאופציה לחיפוש (תנסו בעצמכם). לאחר מכן אני אמור להיפגש עם מספר אנשים, להתחמק מאחרים ועוד כל מיני. כמו שניתן לראות אני מנצל את זמני ברבעו"ש כהלכה.

כמובן, כיצד ניתן לשכוח, ניצלתי את העובדה שביישובי הצנוע שבוע הספר נמשך כל יוני והלכתי וקניתי לי מספר ספרים (לערסים שמגיעים הנה בטעות אחרי שהם הקלידו בגוגל "להרביץ לכלב" והגיעו דרך הביטוי שאומר שצריך לבדוק של מי הכלב שמרביצים לו: ספר זה דבר כזה עם דפים ומילים. סתם ככה, שתדעו), וגם גיליתי שהמשטרה שילמה לי משכורת על כל מאי ולא רק על השבוע הראשון שלו (ובנוסף גם צה"ל שילם לי), כך שלרגע הרגשתי מה זה משכורת עם תוספת סיכון (אני צריך לקבל תוספת סיכון למוח ולשפיות).

אז מה היה לנו עד עכשיו? פוסט שהרישא שלו לא קשורה כלל להמשכו, ועוד נעשה ברוח בלוג ממוצע של "קמתי בבוקר והרגשתי מה זה נושי". את התלונות יש לשלוח לצה"ל על כך שהוא לא מרשה לי להביע את דעותיי בענייני אקטואליה ופוליטיקה.

יום טוב.