שלום רב.

ביום רביעי האחרון (8.12) התקיים אצלנו בבסיס ערב משפחות שכולות. כחלק מהעניין, גם עשו טקס קטן.

כמו בכל טקס מסוג זה, גם בטקס הספציפי הזה נכלל "משמר כבוד". למי שהיה לו את המזל לא לדעת מה זה, הרי הסבר קצר:

משמר כבוד זה חבורה של חיילים מסונג'רים שעומדים יפה-יפה בשורות, ועושים מה שהרס"ר אומר להם: מחטיפים את הנשק, מדגלים אותו; עומדים בדום ובנוח (מעניין כמה מפותח היה חוש האירוניה של מי שנתן לעמידה הזאת את השם, "נוח") ולפעמים גם יורים באוויר.

כפי שיכולתם לנחש, עבדכם הנאמן היה חלק מהחיילים המסונג'רים הללו, ונאלץ לעשות חזרות כיצד לעמוד נכון, על מנת לא לעשות בושות למפקד היחידה היוצא.

הבעיה בעסק היא כזאת: כשעומדים כל כך הרבה זמן בלי לזוז, ועוד בכל מיני עמידות דביליות כאלה, יש לגב, לרגליים ולצוואר נטייה לכאוב. את כל הנואמים השונים אנחנו לא כל כך מעניינים, והתוצאה היא נאומים באורך הגלות ועם הפואנטה של המדינה הזאת: אין. התוצאה היא שכאשר נגמר כל העסק המסריח הזה, בקושי יכולנו לזוז מרוב כאב.

לדבר הזה יש כמה פתרונות מתבקשים:

הראשון, והמתבקש ביותר, זה לבטל את הטמטום הזה: זה נראה רע, זה רע, זה כואב, זה מיותר, זה מפריע לתפקוד הכללי של הבסיס ועדיף שחיילים ישימו כמה שפחות כומתה על הראש (מי הבריטי המפגר שהמציא אותה ומי הישראלי האידיוט שאימץ אותה?).

בהנחה ולא מקשיבים לקולות ההגיון, הרי שני פתרונות חלופיים:

הראשון, שגם הוא בתחום הרציונלי ולא סותר את הפתרון הקודם, הוא לעבור לצבא מקצועי: אם חיילים יתגייסו לצבא מרצונם ויקבלו על זה קצת יותר משכר של עובד זר בסין, הם לא ממש יוכלו להתלונן כי הם ידעו למה הם נכנסו. כואב לך הגב? סתום את הפה, חולירע, אתה מקבל בשביל זה כסף וכסף טוב. בעיה שלך שהכסף לא גרם לך לראות שאתה הולך להסתובב במדים מגעילים ולהרוג את עצמך.

השני, בהנחה שוויתרנו על אחד או יותר משני הפתרונות הקודמים, הוא פשוט לנהל נכון את משאבי האנוש האדירים העומדים לרשות צה"ל (ושלא יבכה שאין לו): במקום שחבורה של חיילים תבוא להחתים כרטיס בקרייה בבוקר, תלך להסתובב בעזריאלי ותחזור שוב אחרי הצהריים על מנת להחתים שוב כרטיס - ניתן להסב אותה לתס"חים. מבחינתי הם יכולים להירקב בבית מהיום עד שנה הבאה, אבל מדיי פעם הם ייקראו לדגל על מנת לעשות תס"חים, משמרי כבוד ואת כל השטויות הללו.

הם הרי יועילו למאמץ המלחמתי באותה כמות (אפס), החיילים שכן עושים משהו עדיין ישנאו אותם, אבל פעם בשנה-חצי שנה הם יודו להם מקרב לבם, על כך שהם משחררים אותם מהטמטום.

אבל כפי שאמרתי כבר ואומר זאת שוב: לחבר את צה"ל עם הגיון זה כמו לחבר שתי חתיכות לא תואמות בתצרף.

שבת שלום.