לפני שבוע פשוט עליתי על זה: הבסיס שלי מהווה כלי נשק בידיו של כל ראש לשכה (בצה"לית מדוברת: רל"ש) ממורמר שרוצה להחטיף לבוס שלו קצת.

זה התחיל בגבי אשכנזי שהגיע הנה בנובמבר האחרון, המשיך בבנימין נתניהו ובני גנץ שהגיעו הנה בתחילת מרץ, והמשיך במזכיר ראש הממשלה שהגיע הנה בשבוע שעבר.

זה כאילו רל"שים מכל קצוות הארץ נפגשו וכתבו את הפרוטוקול של רל"שי ציון. תוכן הפרוטוקול, באופן כללי, אומר שכל רל"ש שהבוס שלו מרגיז אותו, קובע לו ביקור בבסיסי, שמהווה חור לכל דבר ועניין.

למרבה המזל (שלנו, החפ"שים), גם הביקור של נתניהו וגם הביקור של מזכירו נעשו בהתראה של עשרים וארבע שעות, כך שלא היה זמן להעביד אותנו בפרך על מנת שהבסיס (שאת רובו, יש לציין, הבכירים כלל לא זוכים לראות) יבריק. לי גם היה מזל שבדיוק ביום הביקור הייתי בהפניה וכך לא הייתי צריך להיות חלק מצוות הניקיון שעמל על השטויות הללו. אני מקווה ששטף המכובדים הזה ששוטף אותנו ייפסק, כי כבר נשבר לי מהם לגמרי.

אפ-רו-פו הפנייה, הנה סיפור נחמד, שנוסף לאוסף סיפורי הביורוקרטיה הצה"לית שנאלצתי לעבור: נקבעה לי הפנייה לאותו היום בצהריים, בצריפין. כל אחד שאומרים לו "הפנייה בצריפין" יודע שעליו ללכת לחר"פ - אפילו אני, שהוצאתי בפעם הראשונה הפנייה שהיא לא בדיקות דם. מסתבר שההפנייה הספציפית שלי נקבעה בכלל למרכז הרפואי "אסף הרופא". הגאונים שקבעו לי את התור לא טרחו ליידע אותי בעובדה הזאת - שהרי אדם שיודע להפעיל את מכשיר הטלפון על מנת לקבוע הפנייה - צריך להיות חכם מספיק על מנת לדעת שדווקא ההפנייה שלו נקבעה לאסף הרופא ולא לחר"פ. כך הגעתי לקבלה בחר"פ, רק שם נאמר לי - עשרים דקות לפני שההפנייה הייתה צריכה להתחיל - שעליי להגיע לאסף הרופא. כשהגעתי - היה מאוחר מדיי. אני אמנם שרפתי יום והתחמקתי מאבטחתו של מזכיר ראש הממשלה, אבל באמת שאני מעדיף לא להתקרב לצריפין שלא לצורך - זה מזכיר לי חוויות לא נעימות מהקורס. אבל לצה"ל אני נותן כבוד: כל פעם שאני חושב שהם לא יכולים להיות טיפשים יותר - הם מפתיעים מחדש.

השבוע מפקד היחידה שלי הגיע לעשות מסדרים על כל הבסיס (או כמו שהרס"ר שלנו אוהב לקרוא לזה - "מחנה"). אני הייתי הנציג במשרד שלי (בעיקר כי לא הייתי מעוניין להיות במסדר על החדרים). הפניתי את הגב לדלת על מנת לסדר את המשרד לפני שהוא נכנס, ואז הוא בדיוק נכנס, אומר "שלום" על מנת להכריז על היותו כאן. הסתובבתי במהירות והתכוונתי להצדיע (לא שאני נהנה מהצדעות, אבל הייתי אחרי שבת ולא הייתי מעוניין להסתכן בטופס תלונה). מפקד היחידה הבין כבר מה ברצוני לעשות, והוא הרים ראשון את ידו לתנוחת ההצדעה הטיפשית הזאת, ואני הצדעתי אחריו. דהיינו, אני שחררתי את מפקד היחידה שלי מהצדעה. כבוד.

ולסיום תקריות צה"ל מהשבועיים החולפים: נרשמתי לשירות של ה"ג'רוזלם פוסט" - "לייט טוק", בו מישהו מתקשר אליכם, מדבר אתכם באנגלית רבע שעה, ואז נותן לכם דגשים ועצות לשיפור. אליי התקשרה מישהי ושאלה איפה היא תופסת אותי. עניתי לה שאני חייל ושאני בדרך חזרה הביתה מהבסיס.

היא: "Are you a warrior or a jobnic?"

אני: מנסה לחשוב איך אומרים "תומך לחימה" באנגלית.

כשחושבים על זה, תומכי לחימה הם העם הדפוק ביותר: אין להם את הפריווילגיות, ההטבות והכבוד שלהם זוכים הלוחמים, וגם אין להם את הת"ש של הג'ובניקים. לפחות תנו כבוד.

שבת שלום לכם.