הרומן שלי עם חיל השלישות (אכ"א) החל עוד באמצע 2007, עת היותי מלש"ב.

אז, החכמים סירבו לקבל התייחסות של רופא המשפחה שלי ושלחו אותי לניאורולוג. כשגם חוות הדעת שלו לא נשאה חן בעיניהם, הם נזכרו לספר לי שיש גם ניאורולוג בלשכת הגיוס (וכן, יש פה פאשלה רצינית גם של חיל השלישות ולא רק של חיל הרפואה).

העסק הזה המשיך עם מספר קטעי חלמאות מדהימים שהתגלו במיונים שלי, באדיבות יחידת מיט"ב (חיל השלישות, נכון): אם מדובר במיון שמתחיל ב-9:00 כשהשוברים ברשותך תקפים רק לאוטובוסים כך שאין סיכוי לאדם מהצפון להגיע בזמן; אם מדובר בזה שכאשר הגעתי למיון הפקידים במקום לא היו מודעים לכך שיש מיון; אם מדובר בזה שכאשר שלחתי קבלות על מיון שהובטח לי עליו החזרי נסיעות - התבשרתי ששלחתי את הקבלות למקום הלא נכון וששולחים לי אותן חזרה על מנת שאשלח אותן למען הנכון (כי כל כך קשה לצה"ל לשלוח מכתבים לעצמו ולחסוך לי את הבול); ואם מדובר בעוד אלף ואחד דברים אחרים.

בסופו של דבר, החליטו בשלישות לחתוך את הקשר בינינו ולהעיף אותי לשח"ם (שירות חובה במשטרה) - שבאמ"ש (אגף משאבי אנוש - אכ"א של המשטרה) ישברו את הראש איתי. לצערם של אנשי השלישות - הוציאו אותי מתפקידי במשטרה ומאחר ולא התעניינתי בתפקידי הסיור המשטרתיים (אפשר להאשים אותי?) העדפתי לחזור לצה"ל (איזו טעות גורלית).

כך חזרתי לידיו האמונות של חיל השלישות - החיל שלא מתואם לא עם עצמו ולא עם שום גוף אחר בצה"ל.

את העובדה שהחליטו שם לתקוע אותי בבסיס שכוח אל שבספטמבר יהפוך אותי ואת חבריי למקצוע לפושעי מלחמה - החלקתי להם.

השבוע קרה השיא: אני את תפקידי ביצעתי ועודני מבצע בחיל התקשוב. סבבה, נחמד לי (עד כמה שאפשר במסגרת בה ההיגיון הוא עצם בגרון ותו לא). ואז התקשרו אליי מבטחון מידע פקמ"ז. זה היה תוכן השיחה:

"הלו?"

"אוריה?"

"כן."

"היי, מדברים מבטחון מידע פקמ"ז."

"כן?"

...

"אני מבינה שיצאת מתקשוב, נכון?"

"לא. ממש לא."

כמובן שרק לאחר מכן הבנתי בטיפשותי שהייתי צריך לשאול לאן, על פי הנתונים שבידיהם, אני משוייך (בטח לחיל הכללי). בשלישות של היחידה שלי, אגב, לא ידעו על מה אני מדבר.

אז הריעו לצה"ל: הגוף שמוכיח שיש נסים! כי אם אין נסים, אין לי הסבר איך גוף כל כך לא יעיל מצליח לעשות את העבודה שלו.

סופ"ש נעים לכולם.